|
הבית: שכונת הזיתים. הבית הצפוני בשורה האמצעית. רות חזרה לפני מספר ימים אל הבית, לאחר שעבר שיפוץ. |
|
|
|
השיפוץ: החלפת המטבח והגדלתו על ידי צירוף המרפסת. החלפת המרצפות הישנות והמחוררות בריצוף חרסינה בגוון בז' בהיר. הרחבת המעברים לחדרים ולשירותים. צביעת קירות בגוני בז' ולבן. אין תוספות מחוץ למעטפת המקורית של הבית. |
|
פנים הבית: סלון מוארך עם חלון גדול לכיוון הים. מול החלון, המטבח. מצידו הדרומי של הסלון, חדר שינה עם שירותים. מצידו הצפוני, חדר עבודה ואורחים עם שירותים, בתוכו נול אריגה גדול שנקנה בארצות הברית כשרות ואורי היו בקליפורניה בתחילת שנות השמונים. בחוץ, גינה גדולה ויפה בהשתקמות מהשיפוץ. |
|
עבודה: כרגע עובדת בחדר האוכל. דואגת ל"עניני הטקסטיל". החולצות הלבנות של העובדים, המגבות, המפות וסמרטוטי הריצפה. לפני כן עבדה במועדון החברים, חמש עשרה שנים ולפני המועדון היתה מזכירה יחד עם זרו. "אני עובדת סוציאלית בהכשרתי, כשסיימתי את עבודתי במזכירות הרגשתי שאני רוצה להתעסק עם משהו חדש. אני רוצה לעשות דברים טובים". לאה לבנה ריכזה אז את התרבות ונתנה לרות את הפוש הראשוני. התחילה בקטן. קנתה מכונת אספרסו עם ראש אחד. רהיטים מקש, כמה תמונות ועיתוני השבוע. הקהל התחיל לזרום. דפני אסף התחילה לאפות עוגות לימי שישי, המועדון היה פתוח גם באמצע השבוע, ולאט לאט זה הפך לתופעה. כשהגיעה לקיבוץ עבדה בפעוטון, ואחרי כן, שנים רבות בגן ד' עם שרקה אברהמי וביבי מואתי ("זה היה ההריון הראשון של ביבי, עם הילה, ותפרנו לה את כל שמלות ההריון"). יותר מאוחר עבדה כעובדת סוציאלית בבית אורן ובעוד מקומות אחרי שלמדה עבודה סוציאלית במכללת רופין.
"אני בת לבני העליה השלישית ומושג העבודה קשור אצלי לחיים, זה יותר מלעשות דברים. לעבוד זה בשבילי לחיות. אני היום לקראת השמונים, יש לי עוד שני אחים שקרובים אלי בגיל, כולנו עובדים. אני מאושרת שמצאתי לי את הנישה הזאת בחדר אוכל. נסעתי לא מזמן לחודש בהודו וכשחזרתי פרסו לי שטיח אדום. נתנו לי להרגיש כמה הייתי חסרה. זה היה לי כל כך חשוב לי". |
|
תחביבים: עבודות יד. אריגה, קרמיקה, רקמה. |
|
|
|
שם משפחה מהבית: קמחי |
|
קורות חיים: "נולדתי בשבועות במושבה מצפה שחוגגת בימים אלו מאה שנה להיווסדה. זה המקום הכי יפה בארץ. מחלון הבית ראו את הכנרת. זאת היתה מושבה קטנה של עשר משפחות כשחצי מהן הם המשפחה שלי – אבא שלי ואחַיו. מקום מופלא, עם חיים קשים. אח אחד שלי שם עד היום, מגדל אבוקדו וזיתים. שניים מילדיו ועוד הרבה בני דודים ובניהם נשארו שם. אחד הדברים שנשארו טבועים בי מחיי המושבה זאת האהבה לגשם, התחושה הכל כך עמוקה שגשם זה משהו מאוד מבורך. גשם זה לחם. אם יש גשם החיטה צומחת, יש קמח, יש לחם. אלו לא סתם מילים בשבילי. לקלנועית שלי אין גג כי אני אוהבת להרגיש את הגשם. גדלתי במשפחה מאוד חמה ומאוד ציונית. לאחי הבכור קראו ראובן על שם בכורו של יעקב התנכי. אני רות, מפני שנולדתי בשבועות, אחי השלישי נולד בחנוכה ונקרא מתיתיהו , אחי הרביעי והאחרון יונתן על שם בן הזקכונים של דויד המלך. נולדתי אחרי שאמי ילדה תאומים ושניהם נפטרו, ומאוד שמחו עם בואי. היום אני מבינה כמה חשוב שירצו בך שתבוא לעולם. בכתה שלי במצפה היינו שבעה ילדים. לי היה קשה בלימודים, הייתי כנראה דיסלקטית במידה מסויימת, זה מושג שלא הכירו בימים ההם, וזה גרם לי לחוסר ביטחון. הכל התהפך כשבגיל 18התגייסתי לפלמ"ח. שם החיים שלי קיבלו משמעות שונה לגמרי, שם גם פגשתי את בעלי לעתיד, ישראל הדר (אבא של ענת ומיכל). הוא היה המ"כ שלי. כשהייתי בת עשרים התחתנו. החתונה היתה שילוב נוראי של אושר עם עצב ואבל. חודש וחצי לפני כן נהרג אחי הבכור ראובן. כדור תועה פגע בו כשליווה שיירות בפינוי של כפר דרום. את הסיפור על נסיבות מותו שמעתי רק לפני חצי שנה כשהיה מפגש של הפלוגה שלי מהפלמ"ח, שם סיפרתי איך נישאתי חודש וחצי אחרי שאחי נהרג. כסיימתי לספר ניגשה אל מישהי וסיפרה לי לראשונה כיצד נהרג. פעם לא היה נהוג למסור דו"ח למשפחה. הבנת שיקירך נהרג בקרב.
לימים עברתי לגור עם ישראל בצהלה. כשענת היתה בת שש ומיכל בת שלוש, ישראל, שהיה כבר סגן אלוף בשריון, נפטר מסרטן בכבד. הרגשתי שאני צריכה לעשות שינוי בחיים שלי והחלטתי לעבור לגור בקיבוץ. זרו היה אז מפקד השריון, הוא שלח אותי למחלקת הקליטה של הקיבוץ המאוחד שאותה ריכז אורי מרי. אורי בא לפגוש אותי בבית בצהלה. כנראה שהתרשם לטובה וקיבל אותי למעגן מיכאל. שנה אחרי זה לקיבוץ, אורי כבר חיכה לי. חודשיים וחצי אחרי זה התחתנו. שנה לאחר מכן ילדתי את ניר. כשניר היה בן עשר הצטרפה אלונה למשפחתנו. היא היתה בת שלוש, ילדה יפה עם הרבה כוחות. לפני כן, בשנת 65, כשניר היה בגן והבנות בבית ספר, יצאנו לשליחות של שנתיים וחצי בניו יורק מטעם תנועת דרור. אורי ריכז את הסניפים של צפון אמריקה. למרות שהתנאים היו לא כל כך נוחים, חיינו על משכורת זעומה, בדירה קטנה עם שלושה ילדים. היה לי מעניין. כשחזרנו לארץ אורי עבד בתנועה ואחרי כמה שנים נסענו שוב, עם אלונה בת הזקונים, לארה"ב לסנטה ברברה – קליפורניה, שם אורי עשה את הדוקטורט שלו בפסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. אורי פרח שם. הוא היה מאוד ממומש. לאורך כל השנים אורי היה אדם קורא, כותב ולומד. היה לו מאוד חשוב שגם אני אעשה משהו עם עצמי, ושוב, בתנאים של על הקצה עם הכסף, קנינו את נול האריגה, והתחלתי לארוג וליהנות מחדוות היצירה. בשנים האלו ניר כבר היה בצבא ומיד בתום השירות הוא הצטרף אלינו, עשה תעודת בגרות, התקבל לאוניברסיטת ברקלי ומאז הוא שם. לפני תשע שנים, אורי נפטר. היה מאוד קשה. לקח לי שנים להתאושש. כשישראל נפטר הבנות עוד היו קטנות, הייתי צעירה, הרגשתי שכל החיים עוד לפני, לא היו לי רחמים עצמיים, ידעתי שאשקם את חיי. אבל כשאורי היה בן שבעים וחמש ואני בת שבעים, הרגשתי שזה סוף העולם. מה שמאוד עזר לי זה קורס באוניברסיטה הפתוחה שלקחתי זמן קצר אחרי שהוא נפטר, קורס בחשיבה חיובית ומדיטציה. הקורס הזה עזר לי לחפש ולמצוא את הכוחות שבי. והמשפחה החמה והתומכת שלי. למדתי שאם האדם בריא, הוא ימצא את הכוחות." |
|
הודו: "נסעתי כבר להרבה מקומות בעולם. אף נסיעה לא השפיעה עלי כמו הנסיעה להודו. בהתחלה קשה להיכנס לזה, אבל בסופו של דבר אתה נכנס לזה לעומק. מצד אחד העוני, מצד שני האסטטיקה. משהו באווירה ובזה שבתוך כל העוני הזה אתה לא רואה אומללות, משפיע על כולך מאוד חזק. כל הספרות שאני קוראת עכשיו, קשורה בהודו. זה משהו עמוק שהשתנה אצלי". |
|
|
ראיינו וכתבו: דפני אסף ונעמה דותן
צילמה: נעמה דותן
|
|
|
|
זכרון ילדות: "אחרי שסבתא נפטרה נשך אותי כלב, קאפי. היה חשש לכלבת והייתי צריכה לקבל 14 זריקות כואבות בבטן במרפאה בטבריה. המושבה היתה במרחק חמישה קילומטרים מטבריה ולא היתה תחבורה. היינו הולכים ברגל או עם סוס ועגלה. סבא היה הולך אתי כל בוקר ברגל לטבריה ואחרי הזריקה לוקח אותי אליו לדירה קטנה שהיתה לו בעיר, מרעיף עלי תשומת לב ומבשל לי תבשיל שעד היום אני זוכרת את טעמו." |
|
|
|
טראומה: "כשהייתי בת עשר סבתי התאבדה. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי ושמעתי את אבא שלי שוכב על הארץ ובוכה בקולי קולות. סבתא וסבא שלי חיו איתנו באותו בית בתנאי צפיפות שקשה לדמיין. הם באו מפולין ממעמד מאוד גבוה ועם עלייתם ארצה, הם ירדו מנכסיהם והפכו תלויים בחסדי ילדיהם. תמיד אמרו על סבתא שלי שהיא מלנכולית. באותו יום שיחקנו קלאס בקדמת הבית. סבתא לקחה דלי וחבל, הלכה לחצר האחורית ותלתה את עצמה ברפת בין הפרות. לנו כילדים, נשאר האירוע כדבר קשה ביותר.." |
|
|
|
יום הזכרון: בהר הרצל קבורים ראובן קמחי, אחיה של רות, וישראל הדר בעלה הראשון ואבי בנותיה ענת ומיכל. כשאמהּ של רות עוד היתה בחיים, רות היתה עולה עמהּ לקבר של ראובן כל שנה ב – 7.7 ביום השנה למותו. עם הבנות, כשהיו קטנות היתה נוסעת להר הרצל לקברו של אביהן ביום השנה. משם היו ממשיכות לירושלים העתיקה ליום כיף. בשנים האחרונות לא מקפידה לנסוע להר הרצל בשני המועדים, למרות שהצבא מוכן לסדר הסעה. קברים לא מדברים אליה. |
|
|
|
סדר יום: "פעמיים בשבוע פלדנקרייז עם משה דותן בבוקר – לא מוותרת. אחרי זה ארוחת בוקר בשולחן המיוחד שלנו, שהוא באמת מיוחד. מנוחה לנג מגיעה ראשונה בסיוע שאול שובינסקי, ביום שהוא לומד מחליף אותו גדיאל. אני יושבת לידה. ממולה שרה בהרב (לפעמים גם יאיר מצטרף, כשהוא לא יושב עם נוח), אח"כ חווה חלמיש, יהודית איילון, שושנה לפיד, דוסקה, אליק פלד והמלווה שלו נאריאן ולפעמים אסתר שניטר. לאחרונה שרה קוראת לנו את הטור של יונתן גפן ממעריב. בדרך כלל אנחנו יושבים לארוחת הבוקר שלנו מרבע לשמונה עד תשע וזה נעים, פשוט נעים. עד אחת עשרה אני עושה את העבודה שלי בחדר האוכל, נחה מנוחת צהריים, עובדת בגינה ויש הרבה עשייה עם המשפחה. הולכת לישון בסביבות עשר וחצי בלילה. רואה מעט טלביזיה, נוסעת לקונצרטים והצגות. והעיקר הבריאות. זה לא תמיד בשליטה." |
|
חלומות: "להזדקן יפה, לא להיות תלויה, אני יודעת שזה לא יכול להיות עד בכלל." |
|
געגועים: " מתגעגעת לאורי ואני יודעת שהוא מאוד מתגעגע אלי. אין לי געגועים לתקופה מסוימת. טוב לי במעגן מיכאל, בלי מליצות." |
|
|
|
קיבוץ: "מעגן מיכאל זה המקום הכי טוב להזדקן בו. זה משהו במורשת. מאז ומתמיד, כשהגיעו ההורים הראשונים של החברים, הם קיבלו את הבתים הכי טובים בעוד שהחברים גרו בצריפים. יש לנו באמת קיבוץ טוב. רק שלא יתקלקל. יש פה המון אנשים טובים, יש ערכים שעדיין טבועים בנו ויש כמובן את פלסאון. יש כסף – זה לא פחות חשוב. |
|
|
|
מה קשה? כי נראה שאצלך הכל מסתדר?: למרות שיש מצד כל הילדים נכונות לעזור, קשה לי לבקש עזרה. קשה לי להיות תלויה, וזה לא נכון לא לבקש. אבל אני משתפרת, אני לומדת. |
|
מדד האושר: אומרים לי עכשיו, כשאני נושקת לשמונים, שאני בסדר. אושר היא מילה מאוד גדולה. אולי זה נשמע כמו תקליט שבור אבל אני באמת שמחה עם מה שאני ואיך שאני ומאחלת לעצמי להמשיך ככה. |
|
| |