|
נוכחת: מירי קדם ( 57) |
|
הבית: קומה שניה בשכונת פלסאון. שופץ לפני 6 שנים. כניסה, שירותים ומסדרון ארוך שמוביל אל הסלון. צדו הימני של המסדרון רצוף מראות מחוברות שהן בעצם דלתות של ארונות. בסוף המסדרון שני חדרי שינה ואחריהם סלון מואר ורחב ידיים. מטבח בקיר המזרחי של הסלון, פינת האוכל בפינה הצפון מערבית. בקיר הדרומי, יציאה אל מרפסת קטנה ממנה עולות מדרגות לגג מקורה. |
|
בעיקר בסלון, אך גם בחדרים: מלבד דלת הכניסה שום דבר בבית אינו סטנדרטי. העין נמשכת כל הזמן להעיצוב המסוגנן, לטוב הטעם ש"נשפך" מכל פינה, קיר, חלון ומדף. לפני מספר שנים התפרסמו תמונות מפנים הבית בעיתון "את". |
|
עיסוקים: מזכירת קיבוץ. מאז שנכנסה לתפקיד, לפני שנתיים, אין שום עיסוק אחר, להוציא בישול כתרפיה. לא קוראת לא כותבת. בימים אלו סיימה את תפקידה והולכת להיות "גסטי" |
|
תכניות טלוויזיה: לא רואה הרבה, כשהתקינו את הv.o.d התמכרה שבועיים ל"בטיפול". |
|
בעלים: יוסי קדם, אבא של ליאת לו נישאה כשהייתה בת 21. רמי דגן, אבא של אדם אתו הייתה 15 שנה בהלוך חזור. עם אביגדור כבר 11 שנים ברציפות. רק עם יוסי התחתנה, נישואין שהתמידו שנה וחצי. |
|
|
|
תחנות חיים: בוגרת עירוני ה' בחיפה, הייתה תלמידה עם בעיות משמעת חריגות, מיעטה להגיע לבית ספר והרבתה ללכת לתנועת הנוער "הצופים". |
|
"הצופים": מהות חיים. לא משהו שולי, לא משהו ליד, שם קיבלה את העיצוב האמיתי. על הכרמל הייתה אוכלוסיה קטנה והומוגנית שהכירה טוב אחד את השני. הפעילות הצופית שהתרחשה בקן בו הייתה גם מדריכה, המשיכה גם לבתי ההורים שהיו מאוד פתוחים לעניין. |
|
המשך תחנות חיים: בסוף בי"ס יצא הגרעין אליו השתייכה להגשמה בקיבוץ גונן שהיה אז ישוב ספר. כשאלו התגייסו לצבא יצאה ללימודים בסמינר למורות כעתודה. בגרעין הייתה החבורה הקבועה ואהובה שנשארה סמוכה עד היום (חלקם הפכו להיות גדולי עולם), ואת חביב החבר. כל שישי שבת הייתה מגיעה לגונן ובסוף הסמינר התעתדה להוציא לבי"ס את כיתה א' של גונן. אלא שאז הכירה את יוסי (אביה של ליאת) שטרף את הקלפים. מירי עברה עם יוסי לקריית- חיים והחלה לעבוד בשלומי שהייתה אז עיירת פיתוח. בכיתה שהוגדרה כ"חינוך מיוחד" . שם לימדה ילדים מאוד "מיוחדים" מהם למדה כמה דברים על החיים. בסופו של סיפור, הגיעה עם ליאת בת השנה למעגן מיכאל. "כשהתגרשתי והבנתי שאני יכולה לעשות מה שמתאים לי, רציתי סוף סוף להגיע לקיבוץ. חופשים רבים שלי ביליתי אצל בני הדודים בקיבוץ בארי וזה היה מקום שתמיד רציתי לחיות בו", אלא שזרו מצא שבמעגן מיכאל צריך מורה והשפיע עליה להישאר פה. "ברגע שהגעתי הנה הייתי מאושרת. במשך שנה התביישתי. אבל אחרי שנה איבדתי את הבושה". התחילה כמטפלת בכתת "רותם". רחלה אלגרנטי ניסתה ללמד אותה לשטוף ריצפה ובסוף נתנה לה רק לקפל כביסה. אבל הן לא הפסיקו לדבר, לצחוק ולהנות ביחד. בסופו של דבר למדה מרחלה לנקות ואז עברה לחנך את כתת "שקד"(5 שנים). מאז ועד 98 הייתה מורה ומחנכת בכיתות "דרור" (פעמיים), "אפיק", "ערבה" ו"ענבר". משנת 89 עד 2000 עבדה במוזיאון לוחמי הגטאות, הקימה וניהלה את "יד לילד". בשנת 91 חלתה ליאת בלוקמיה, ב- 93 נפטרה. |
|
אביגדור: שנה אחרי מותה של ליאת פגשה את אביגדור, בן 69, גרוש, אב לשי ואיילת וסב ל-4 נכדים . אייל, שהיה שנים רבות חבר טוב של אביגדור, נתן לו את מספר הטלפון שלה. "אחרי שהתרסקתי, נמחצתי ונגמרתי, כשגברים כבר ממש לא עניינו אותי יותר, אפשר היה לעשות אתי הכל. אביגדור בא לבקר אותי פה ונשאר". אביגדור היה נוכח נסתר בפגישתנו. נמצא בשנ"צ כשהגענו אל מירי. כשנכנס לעניינים, חשוב היה לו להוסיף שפגש הרבה אנשים בחייו, אבל מירי היא הבן אדם הכי בן אדם שפגש אי פעם. |
|
חלומות: חלומות לעתיד: שאדם יהיה מאושר. זה הכל. חלומות בלילה: "יש חלום חוזר ובלתי נסבל, שליאת חיה במקום אחר, מאוד גרוע, ואני לא מבינה מה היא עושה שם וגם לא מצליחה לחלץ אותה משם ולהחזירה הביתה ." |
|
|
|
געגועים: קורעים. |
|
משה דותן: "חברתי הטובה ביותר. מחליפים דיכאונות". |
|
ימי שישי וחגים: סיוט. מבליטים את החסר. בפועל, בסופי שבוע "מרימה" ארוחות כי מגיעים אורחים. אדם וחברתו ומשפחתו של אביגדור.כשיש את אביגדור יש מחויבות גדולה יותר לחיים. מאוד אוהבת את בני המשפחה של אביגדור. לכבודם שמחה תמיד לקום ולארח. |
|
פריט אהוב בבית: תמונה של אורי רייזמן שנתנה לאיילת בתו של אביגדור מתנה לחתונה. איילת עדיין לא תלתה אותה ומירי לקחה בהשאלה לקיר הדרומי של הבית. |
|
|
|
בישולים: עם השנים יותר ויותר אוהבת לבשל. ממציאה את הרוב, לא צמודה לספרים. אוהבת את הבילוי הקשור באוכל ואירוח וכמובן כשאומרים שהיה טעים מאוד. | |
|
|
|
גג מקורה: מבנה ברזנט מתוח על קונסטרוקציית ברזל, מחפה את גג הסלון. בפנימו, שולחן גדול, כסאות, מזרקה קטנה ו"חלון משקיף לים התיכון" עם נוף מהמם שהולך ומצטמצם עם בניית השכונות החדשות. |
|
|
תחביבים:. קולנוע, אמנות וקריאה, כרגע מוזנחים, פעם היו מוזרקים לווריד במנות גבוהות. בכל זאת הייתה ביום שישי האחרון בשתי תערוכות מאוד מומלצות, האחת של צילום יפני במוזיאון חיפה והשנייה עבודות אמנות של זוגות, בגלריה של אוניברסיטת חיפה. |
|
ילדים: אדם (30) כתת גומא. סיים את לימודיו ב"קאמרה אובסקורה" במגמת מדייה דיגטלית ומתגורר בתל אביב. ליאת בת 23 במותה. כתת דקל. שנה לפני מותה התקבלה ללימודי עיצוב וגרפיקה בוויצ"ו חיפה. |
|
משפחה גרעינית: אבא אברהם(כמה דורות בארץ), אמא חיניה, אחות יונינה ואח מנשה. גרו בחיפה על הכרמל. אברהם וחיניה הגיעו לפני מספר שנים לחיות פה. אבא אברהם נפטר, את חיניה אפשר לראות עם מלווה בחדר האוכל ובשבילי הקיבוץ. מנשה מתגורר עם משפחתו בחיפה יונינה ומשפחתה בfort lee ניו ג'רסי ארצות הברית. |
|
כמה דורות בארץ: אברהם ברוכשטיין הבן הבכור של ראש פינה. משפחתו שחיה שנים רבות בצפת ועברה לעבד את אדמות "ג'עוני "שהפכה ל"גיא -אוני" (המשפחה מוזכרת בספר גיא -אוני). בית המשפחה משמש היום כמוזאון של ראש פינה |
|
דודים: שני דודים ב"קיבוץ המאוחד". זרו במעגן מיכאל, ולזר בבארי. שניהם אחים של חיניה. |
|
תפקידים: שנתיים ניהול בי"ס מקומי שהיה אז מ- א' עד ט'. שנה ריכוז חדר אוכל ("היה טראומתי, נורא סבלתי") |
|
יוסי: מבוגר ממירי ב 13 שנים. "הייתי ילדה טובה מבית טוב, עם משיכה רצינית לפח זבל. מה שלמדתי אצל יוסי בשלוש שנים, לא למדתי בשום מקום אחר. לא מצטערת על אף רגע אתו". |
|
מות ליאת: "שבר ציוויליזציוני. שום דבר לא דומה באופן קטגורי לחיים של לפני. חווית המוות נרשמת בכל תא ותא במוח ומוחקת הכל. השתניתי סופית. היום אני לא מפחדת מהמוות, יש משהו בחווית המוות. אני הייתי מאוד ליד". חווית המחלה עושה דברים חדשים. כל הפרופורציות משתנות, ליאת השתנתה לחלוטין, המון דברים נהיים תפלים. כשישבתי שנה וחצי בבית חולים, התנתקתי לגמרי מהחיים. ה"ישיבה" עם ליאת הייתה אינטנסיבית מאוד ומילאה את כל עולמי. כשיצאתי לפעמים מבית החולים, לא הבנתי מה קורה לאנשים, איך הם מנהלים את החיים שלהם? שכחתי שיש חיים בחוץ". משה (דותן) ואייל (טייב) היו אתי כל התקופה הזאת. גרו אתי בבית החולים. האחיות בהדסה עין כרם לא הבינו מי האבא וכששמעו שאף אחד מהם, התבלבלו לגמרי. שניהם היו אנשי צוות נפלאים, ליאת לא הסכימה לאף אחד להתקרב אליה. למשה ואייל הסכימה הכל. |
|
בית קברות: "בשנה הראשונה הלכתי כל יום לבית הקברות באופן אובססיבי. שמתי כסא מהבית והייתי יושבת ליד ליאת שעות. מהשנה השנייה, לא מוכנה להיכנס לשם יותר, בשבילי הקבר הוא המקום הכי ריק שיש. אין שם כלום. ליאת קיימת רק בזיכרון. יום השנה הוא היום היחיד שאני הולכת, וזה רק בגלל אלו שבאים". |
|
משוואה חדשה: "כדי לשרוד, סידרתי לי משוואה חדשה. החיים הם חרא - לא נורא שהיא מתה. יותר טוב שלא תחיה אותם". |
|
|
|
לימודים: "מאז היותי תלמידה פרובלמטית, נהייתי אוהבת ללמוד" : עשתה תעודת הוראה בסמינר למורות, במגמת חינוך מיוחד. תואר ראשון באוניברסיטת חיפה בגיאוגרפיה ותוכניות לימוד (משום שזה מה שהיה צריך אז בבית הספר). תואר שני במכון לקומוניקציה בירושלים. שנה של לימודי קולנוע (רק הצד התיאורטי. הצד המעשי פחות עניין אותה) שנתיים ב"קאמרה אובסקורה" בסמינר החדש לתרבות ויזואלית, אוצרות וביקורת. את כל הלימודים עשתה בנוסף לעבודה מלאה. מה שלמדה, לימדה או יישמה מיד. לכן לא שיעמם לה אף פעם ללמד(בעצם, אהבה מאוד ללמד) כל הזמן היו דברים חדשים ושונים. |
|
משפחת זורע: "את הדודים ממעגן מיכאל כמעט לא הכרתי עד שהגעתי הנה, חוץ מאת יונתן (יוני זורע, בנם של נעמי וזרו. נהרג במלחמת ששת הימים) שהיה חבר שלי עוד לפני שהגעתי. הם קיבלו אותי בצורה בלתי רגילה. הייתי המון עם תקווה וגיורא. גיורא היה כמו אבא לליאת. מאוד התקרבתי גם ליוחנן זורע, שנהרג ב- 73, שנתיים אחרי שהגעתי". |
|
|
|
סדר יום: קמה ב- 5.00, כוס קפה וסיגריה על הגג, לא נחה במשך היום, משחקת אותה טורבו ואז נופלת למיטה רצוי ב- 20.00. |
|
ים או בריכה: אוהבת מאוד את הים. לבריכה כמעט לא הגיעה. |
|
זיכרון ילדות: חופשים בבארי. הייתה מגיעה לעיתים קרובות לבלות עם בני הדוד. מכירה מרחוק לפי ריח הירק הקצור והמרחבים. כשהייתה חוזרת הביתה, הייתה מתמלאת קנאה בחיים המשותפים של הילדים. (ראה ערך "מבשרי החופש" בספר "סימני דרך"). |
|
שם חיבה: אביגדור למירי: "פיצבוש". אביגדור לא אוהב שמות חיבה לכן מירי לא יכולה לשנות את שמו, אך לקח לה שנים להתרגל להגות את השם על שלושת הברותיו. |
|
קיבוץ: באה מבחירה. מאוד אהבה קיבוץ. עדיין מאוד אוהבת לחיות פה (להוציא את השנתיים במזכירות) ורוצה למות בקיבוץ בו כמו שהוא. את כל השינויים שמתרחשים כעת, יכלה למצוא במקום אחר ולא בחרה בהם. |
|
תפקידים בבית: אביגדור מסדר את המיטות את כל השאר מירי עושה ומבחינתה זה בסדר גמור. תמיד עשתה הכל. אף פעם לא היו בבית תורנויות שטיפת כלים והורדות זבל. |
|
|
|
מדד האושר: בעייתי. המושג למעשה לא קיים . מסתפקת במצב כמו שהוא ורק שלא ישתנה לרעה... |
ראיינו וכתבו דפני אסף ונעמה דותן |