דונה יונתן ורן כהן |
|
משתתפים: דונה יונתן, (44) כתת נרקיס ורן כהן (51) כתת נופר. |
ילדים: יונתן, כתת רוח-ים בן 19. כרמל, כתת סוף בן 15. אמנון, כתת נהר בן 10. גולן כתת מיתר בן 7. הבית: שכונת הברון, הכי בקצה (המזרחי), למעלה. הסלון מלא. קיר מזרחי מכוסה בשידה גדולה, ספות ברוחב יד, בצבע טרקוטה. שולחן אוכל גדול שעבר בירושה מסבתא שרה. כיסאות שולחן האוכל – כולם באותו צבע אך כל אחד בצורה שונה. מסביב לסלון: מטבח. יחידת הורים ושלושה חדרי שינה לילדים. בחדרים של הילדים מותר לצבוע באיזה ובכמה צבעים שרוצים. לפני חודשיים יונתן, הבכור, פינה את החדר ואמנון עבר במקומו כשהוא מכסה את הקירות בצבעים שלו. צמוד לקיר המערבי של הסלון יציאה למרפסת חדשה. |
|
|
|
עבודה: דונה עובדת בסדנת הקרמיקה "הסדנה של דונה". לומדת יומיים בשבוע בבית-ברל, בתכנית אישית, כשהמטרה היא לעשות השלמה לתואר ראשון באמנות. רן מנהל את מחלקת החשמל בפלסאון כבר עשר שנים. בקרוב יתחיל תפקיד חדש בפלסאון. משפחה מורחבת: רן הוא הבכור. אחיו עודד בן כתת כלנית, נשוי לאן מרי ואב לשני ילדים. הם גרים בקיבוץ גרופית. אחותו דבורה בת כתת אופק, נשואה לדרור בן קיבוץ נחשולים אמא לשני ילדים, גרים בנחשולים. הוריו של רן, סבא לוי מגרעין הצופים וסבתא שרה שהגיעה לאולפן 2 מארגנטינה, נפטרו. |
דונה - אמא אטי יונתן. אחות גדולה בכורה - דנה נשואה למודי ברכה, לשניים ארבעה ילדים, כולם פה. אחות גדולה שנייה – דינה, נשואה לאלון שומר בן מעגן מיכאל לשניים שני ילדים, גרים בכפר אוריה. אח צעיר דן, נשוי לזהר, השניים הורים לשלושה ילדים, גרים במעגן מיכאל. סבתא של דונה, אמא של אטי חיה פה כמה שנים עד לפטירתה. |
|
|
|
בילויים: "תמיד היינו מבלים. לפני כל ילד נסענו לחו"ל. בשנים האחרונות, בימי הולדת, אנחנו יוצאים ליום מחוץ לבית, אם מתאפשר יוצאים גם ללילה. בד"כ מעדיפים סרט, לא רק מסעדה. בשלוש השנים האחרונות דונה מציגה בחוצות היוצר באוגוסט. זה יוצא ביום הנישואין שלנו. רן מגיע ביום חמישי בערב, ביום שבת מחסלים, מבלים וחוזרים". דונה נוסעת לבילוי עם בנות נרקיס מדי פעם. |
|
תחביבים: אצל דונה התחביב הפך למקצוע. "הייתי רוצה לעסוק בעוד דברים. בעבר למשל, הייתי שרה. אבל מאז שאני בַיזמות, אני עובדת הכי קשה שעבדתי בחיים שלי. אני רושמת בדיוק את שעות העבודה שאני חייבת, לא יותר מזה כדי לא להיכנס למינוס, ומעבר לזה אני עובדת אחר הצהריים, ערב, ימי שישי וחגים. בימי שבת יש שריפות בתנור כי אז החשמל יותר זול, ואני נוסעת לירידים. אלו לא קיטורים, פשוט אין לי זמן לעשות דברים אחרים. כשיש לי זמן הוא מוקדש לילדים. אז התחביבים כרגע נדחקו הצידה". רן – לומד אובניים אצל דונה. בעבר התעסק במוסיקה ברמת האיסוף (אוהד שרוף של להקת החיפושיות). |
|
|
הפגישה: בפורים 1987 נעה שפיצר היתה אחראית על קישוט חדר האוכל שהיה על פי סרט אנימציה של החיפושיות – "הצוללת הצהובה". בזמנו, היו משקיעים בקישוט הפורים של החברים חודש של עבודה מפרכת. יום ולילה של עבודה עם תוצאות מהממות, כך שלרן ודונה היה כר נרחב לפעולה. ו"הדבר היה ככה": בנות נרקיס היו פה בשנת בית ונתבקשו על-ידי נעה לבוא לצבוע "ליד הקווים". מרן ביקשה נעה שיבוא לצבוע את המשטחים הגדולים, כשלמעשה, היא פשוט זיהתה את הפוטנציאל הטמון במפגש. דונה מספרת שכשנעה היתה אומרת לדונה תצבעי את החולצה של ג'ון בכחול. רן היה מתעצבן שהיא לא יודעת מי זה ג'ון. ועוד היא מספרת: "באחד הימים, ירדנו יחד 'במקרה' למחסן התחפושות של טסה. הכנתי אוזני המן והבאתי לצביעה. דווקא אז רן לא הגיע. יצאתי מחדר האוכל הישן עם קצת עוגיות שנשארו לי בצלחת והנה, אני רואה מולי את רן ומעיזה לשאול אותו: 'הכנתי אוזני המן, אתה רוצה?' והוא עונה לי: 'איכס פרג, אני שונא פרג'. התקפלתי. צריך לזכור שהוא גדול ממני בשבע שנים ובתקופה ההיא זה היה המון. בכל זאת לערב פורים ה-13.3 שהיה גם יום הולדתי העשרים ואחת רן הגיע עם זקן מגולח בצורות, אני הגעתי עם תלתלים שנסעתי עם אמא שלי לעשות במיוחד בתל אביב (התחפשתי לליצן) החיזורים כבר היו גלויים והיה פורים מעולה. אין יותר פורימים כאלו". |
|
קורות חיים: רן – "נולדתי ב- 1959 ברמב"ם. גדלתי בגן ד' אצל הגננת שרק'ה. שיחקתי כדורסל, הייתי מפקד סירה, היה לי מעולה בחינוך המשותף. אהבתי את המדריכים שלי, דפני וירון ממעין. בצבא, התחלתי בקורס טייס ואחרי שהודחתי, עברתי מהטייס לגַייס. הייתי קצין בשריון. שירתּי ארבע שנים ועשיתי מילואים עד לפני שמונה שנים. בשנת בית עבדתי בבננות. לא יצאתי לשנת חופש, יצאתי לשלושה חודשי המרה עם סטפני מוסיקנט שהיתה אז חברה שלי, אחר-כך יצאתי לעוד שלושה חודשי המרה עם דונה, שהיתה ההמרה האחרונה, אחרי זה נגמר ההסדר הזה. יצאתי ללימודי הנדסאי חשמל באורט נתניה, עבדתי בחשמליה של הקיבוץ בתחילת שנות התשעים עם דוני. כחלק מהמסלול של כל בן/חבר קיבוץ עבדתי שלושה חודשים בחדר-אוכל ואחרי זה נכנסתי לפלסאון. כאמור, בעשר השנים האחרונות אני מנהל את מחלקת החשמל שיש בה שלושה עובדים מהקיבוץ וארבעה מבחוץ". |
|
|
דונה – "נולדתי במונטריאול קנדה, בתקופה שההורים שלי היו במצב כלכלי טוב מאוד. אמא שלי קיבלה מאבא שלי מכונית במתנה לכבוד הלידה שלי (בת שלישית). אחרי שאבא שלי נפטר, עלינו לארץ בקיץ 1970, אמא וארבעה ילדים. דן היה בן חצי שנה ואני בת ארבע וחצי. גרנו ארבע שנים במעוז אביב, דנה רצתה ללכת להיות ילדת חוץ בקיבוץ ואמא שלי לא רצתה לפרק את המשפחה. ככה הגענו לקיבוץ. אמא שלי היתה (ועד היום) חברה טובה של ציפה ברנט עוד ממצריים ודרכה הגענו למעגן מיכאל. באנו עם אורי גולדנברג בן זוגה של אמי. אני נפלתי לכתת נרקיס. המעבר לקיבוץ היה טראומתי (על כך בהמשך). בצבא, הלכתי לנח"ל לבנות משקים. עשיתי שנת שירות מאוחרת (חובה), הדרכתי בצופים ברמת אביב ג'. בחרתי את המקום משום שרן עשה אז מכינה בתל-אביב וגרנו יחד בדירת הסטודנטים של הקיבוץ במעוז אביב שזאת היתה הדירה של משפחתנו, הדירה שגרתי בה בילדותי. אחרי שנת השירות הלכתי ללמוד הוראת מלאכה באורנים. בסוף השנה הראשונה הלימודים התחתנו ובסוף הלימודים הייתי בהריון עם יונתן. בהריון הזה טיילנו, אני ורן, בארצות הברית, כתבתי שם יומן, בו הבטחתי למי שיוולד (לא ידעתי אם בפנים יש בן או בת) שיום אחד נעשה טיול לארצות הברית עם כל הילדים. לפני שלוש שנים פרענו את ההבטחה. |
|
בסיום שלוש השנים של הלימודים באורנים לימדתי שנה אחת מלאכה בבית-ספר 'כרמל וים', הייתי סייעת שנה אחת בכתת מפל ואז הבנתי שללמד דרך משרד החינוך זה לא בשבילי. יצא שכמעט כל ארבע שנים עשיתי שינוי בתעסוקה. היה לי רומן ארוך עם צורון. עבדתי שם מסוף י"ב עד שיונתן נולד, עבדתי בפלסאון כשרטטת במחלקת תבניות, הייתי רכזת כוח-אדם בקיבוץ ובמסגרת התפקיד יישמתי את תורנויות השבת בתשלום. ניסחתי את השאלון והרגשתי שזה רגע היסטורי בהוצאה לפועל של רעיון שהתגלגל הרבה שנים. היינו בטוחים שכולם ירצו לעבוד תמורת כסף ולא תהיה שום בעיה, אבל כבר בהתחלה היה צריך לחייב אנשים לעבוד בשבת, ועד היום אין מספיק אנשים שמעוניינים לעבוד תמורת תשלום. כשסיימתי את התפקיד כבר היה ברור לי שאני רוצה לפתוח את הענפון. התחלתי עם יומיים בשבוע ועכשיו אני בפוּל טיים, עם דם יזע ודמעות. בין לבין קורות חיי הבוגרים, ילדתי ארבעה בנים. מלדן מלדנוב שהיה חייל קשור ונשוי לחנה, הוא בן מאומץ שלנו". |
|
|
תפקידים בבית: דונה עונה: "רן עושה הכל. בגדול, אני אחראית על הילדים ורן על הבית, אבל רן מטפל בילדים חמישה ימים בשבוע מתוך השִבעה. כרגע כולנו בדיאטה, אך בימים כתקנם הוא גם מכין לימי שישי עוגות שמרים נפלאות. אם במקרה יוצא שאני עושה קניות, רן מכתיב לי את הרשימה".
חתולים: "רן ואני תמיד גידלנו חתולים, עוד לפני שהיינו יחד. כשהתחתנו, אורי ורחלי פלד נתנו לנו גור חתולים לבן וקראנו לו נפתלי. הוא היה הבן הגדול שלנו וכל הבנים שלנו גדלו איתו. בגיל 16.5 הוא נפטר בשיבה טובה. קברנו אותו מאחורי הבית ליד ה"באר". לאחר תקופת צינון של כחצי שנה החלטנו שהגיע הזמן לחתול חדש, הפעם אמרתי - רק בת. פנינו לאורי שימצא לנו "טריקולור" - חתולה בעלת שלושה צבעים, ואכן, לאחר כחודש הוא הביא לנו מהמדגה של תל יוסף גורה חמודה. קראנו לה יסמין היום היא כבר בת ארבע". |
|
געגועים: רן – "כמובן להורים שלי. הם "באים" אלי בעיקר בחגים, בערבי שישי ובשבת בבוקר. פתאום, משולחן של שמונה התכווצנו לשולחן של ארבעה (גם שני הבנים הגדולים יצאו מהבית, על כך בהמשך). היו כמה פעמים שחלמתי עליהם. את החוסר של אבא שלי אני מרגיש כשאני נפגש עם האחים שלי מפני שהוא היה הגורם המאזן בינינו". דונה מוסיפה: "בעצם כששרה נפטרה, אז שניהם נפטרו, אז נגמר הבית". |
|
רן – "בקיבוץ, אני מתגעגע לחגים היותר קטנים ואינטימיים שהיו פעם. לתקופה שכל הקיבוץ היה יוצא לחג שבועות. היום לארגן מסיבת חוף לדוגמה, זה הרבה יותר מסובך ומורכב. גדלנו וברור שאי אפשר לחזור למה שהיה פעם. אני הרגשתי שהיה יותר פרגון והיתה יותר חברותא. יכול להיות שזאת היתה השקפת עולם של איש צעיר, אבל נראה לי שהקיבוץ היה אז יותר מלוכד. למשל, מה שהיה לאחרונה עם קבוצת הכדור-סל לאחרונה, מאוד לא מצא חן בעיני. אז יש שתי שחקניות ממעגן מיכאל. עדיין זה מעגן מיכאל". דונה – "הגעגועים שלי הם לדברים דומים, לטיולי המשפחות של פעם, חסר לי היחד הזה. מפני שאנחנו הורים עם פער של שתים-עשרה שנה בין הילדים, עם ההורים בגיל של גולן אני מרגישה זקנה. ההורות שלהם שונה. אני פוגשת הורים אחרים, הורים שמפקפקים, שמתערבים במערכת. ממקום שלהורה לא היתה אף מילה זה עבר למקום שהמערכת לא יכולה לזוז בלי שלהורים תהיה מעורבות. בין הלידה של יונתן, שבה יצאתי לחודש וחצי חופשת לידה ללידה של גולן בה כבר אפשר היה לצאת לחצי שנה חופשת לידה, ההורות עברה שינוי מאוד גדול ואני מתגעגעת קצת לפעם, כשהכל היה יותר ברור ופשוט". |
|
|
שני הבנים הגדולים יצאו מהבית: דונה: "יונתן יצא לשנת שירות בפנימית ארזים וכרמל התחיל ללמוד השנה בירושלים, בתיכון הישראלי למדעים ואמנויות, במגמת אמנות (הוא פורח שם) ומגיע הביתה לשבת, פעם בשבועיים. זאת שנה מאוד טעונה, אחד הדברים שאהבתי בזה שיש לי ארבע שנים בין ילד לילד זה שכל אחד מבשיל בזמן שלו ליציאה, ופתאום הבית נהיה צעיר בבת אחת. גם זה מייצר חווית געגועים". |
טראומה: רן – "יש. אני מעדיף לדלג על זה". דונה – "היתה לי קליטה קשה וטראומטית, בעיקר בגלל הלינה המשותפת. כשהגענו לקיבוץ פתאום הרגשתי נורא לבד. לבשתי שמלות, דיברתי עם אמא שליבאנגלית וזה היה זר לילדי הכתה, הם צחקו עלי. כשהיינו באים לביקורים לפני הקליטה, הרגשתי שאוהבים אותי, שאני כמו בובה כזאת שמשחקים אתה. אבל כשהגעתי 'באמת', זה כבר היה משהו אחר לגמרי. כדי להשתלב חיקיתי את הבנות וזה רק עשה להם יותר אנטי. השנים הראשונות שלי בקיבוץ היו מאוד קשות. מגיל שלוש-עשרה כשנהיה לי חבר, זה התחיל להשתפר כי החברים של החבר היו גם החברים שלי וכך נוצרה לי חֶברה. זה המשיך לאורך השנים עם החברים שהיו לי. במפגשים שהיו מאוחר יותר לכתת נרקיס, הייתי חוזרת למקום הקשה ההוא. למשל כשהתאספנו לסרט על ניר בר ובני הכתה ספרו על חוויות כיתתיות, שאלתי את עצמי איפה הייתי? אני בכלל לא הייתי שם. בסופו של דבר, אני היא זאת שאף פעם לא עזבה את הקיבוץ". |
|
חלומות: דונה – "חלום גדול שלי הגשמתי. לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהבת. להחזיק את החלום מוגשם, זה קשה. בהתחלה נורא נהניתי. עכשיו יש ימים שאני כבר לא נורא נהנית. הייתי רוצה לעשות את מה שאני עושה בלי להיסחט. החלום האחר שמתהווה לו, זה הפתיחה ללימודים האקדמאים, להצליח לעשות תואר ראשון ולהגיע לבצלאל לתואר שני. מבחינה מקצועית, לקבל הכרה מהקולגות, מאנשים ברי-סמכא בתחום, להצליח להתקבל לתערוכות, שידעו מי זאת דונה. חלום נוסף: לעשות פסק זמן מהקיבוץ ולגור בחו"ל עם כל המשפחה. כשאנחנו בחוץ, אנחנו מגיעים למקומות נורא כיפים. רן – "לדונה יש מספיק חלומות בשביל שנינו, ולראות חיפושית, ראיתי. את פול מקרתני בהופעה". |
|
מדד האושר: דונה – "8. מתה על הבנים שלי אבל נורא רוצה בת". רן:" 8.5. כשאתה נמצא בחוץ, או פוגש אנשים מבחוץ, אתה מבין שפה הכל בסדר. אנחנו בריאים, יש לנו למה לקום בבוקר, חיים בתוך קהילה, אבל ביומיום אתה שוכח את זה. צריך שיקרה משהו, לטוב ולרע, כדי שתרגיש את הפרגון והתמיכה שיש במקום שלנו". |
דפני אסף חגי נתיב
|
|