לחוג במועדון האסם הגיעו שישה עשר משתתפים, מתוך עשרים שנרשמו, לא כולל המנחה יעל אייזנר,
שזה יפה מאוד. קשת הגילים היתה רב- גונית ויפה, רק חבל שמגיל ארבעים ומעלה.
סגנון השיחה: עירני, עם הבקעות. כלומר יש הקשבה, יש דיבור, ומדי פעם התפרצויות. נראה שכך זה
צריך להיות בחוגי דיון. כשמדברים על דרך ובית, מדברים למעשה, על קליטה לסוגיה והשלכותיה. זה
היה הנושא המרכזי של הדיון בחוג. והדיבור נסוב על שתי שאלות מפתח: 1 – מה אני אוהב בנושא הקליטה.
2 – מה לא אני לא אוהב בנושא הקליטה.
כשהמטרה היא לנהל שיח ובירור ולא לקבל החלטות. להלן משפטים שנאמרו בדיון:
- אני אוהבת את התקווה שילדי יוכלו להמשיך לחיות פה.
- פה גן עדן. פה המימוש הכי מוצלח שקיבוץ אי פעם עשה. אני מרגישה את זה בעיקר כשאני מסתכלת
על הצעירים. אם במקרה מישהו לא יודע, לגדל ילדים זה נורא קשה. ההורים שמגדלים ילדים לא בקיבוץ
נראים עייפים ומרוטים, ופה אני רואה הורים מחייכים. בעניין הקליטה, כמובן שלבן יש את הזכות להיות
בקיבוץ, אף על פי שיש בעיית שיכון. אני הייתי רוצה שיקלטו פה את כל מי שרוצה, אלא אם כן הוא
קרימינל.
- טוב אצלנו. אם לא היה טוב, לא היו חוזרים כל כך הרבה.
- מה שאני אוהבת בקליטה של מעגן מיכאל, הוא שיש השתדלות. יש רצון להגיד כן. הנטייה שלי היא כן
לקבל את כולם ולרצות שהבנים יתקבלו.
- לפני 30 שנה הייתי בסמינר קליטה באפעל, ואחד הדברים שאמרתי שם על מעגן מיכאל הוא היתרון
שבגיוון. הקליטה שלנו מאוד מגוונת.
- מה שאהבתי עד לא מזמן זה באמת ההשתדלות לקלוט את כולם. עכשיו התחושה היא שרוצים
להצטמצם וכבר לא כולם יכולים להיכנס.
- בשטח יש קולות של קליטה מבוקרת או סלקטיבית. הנכונות לקלוט קיימת רק באופן רשמי, אך את
הנכונות הזאת צריך לשמר.
- מעגן מיכאל קרובה לסף היכולת שלה לקלוט אוכלוסיות נוספות, הן מבחינת השטח והבניה והן מבחינת
יכולת ההתנהלות. מבחינה היסטורית, כשהייתי נער, התקבלו כולם אוטומטית בגיל 18. מאוחר יותר
התקבל כל מי שרצה ולאחרונה חווינו התנגדות לקליטה של שני בני זוג. אני מניח שחצי מאלו שיושבים
פה היו שותפים להחלטה. אני לא חושב שזה מתוך רוע לב. עולה פה מסר שאנחנו כבר קרובים מדי
לקצה ואנחנו רוצים להמשיך לחיות כקהילה מבוקרת ובשביל זה צריך לשמור על הקיים. לא נוכל
להמשיך לבנות ולגדול עד אין קץ.
- כבר היום יש בעיה עם בנים שלא נכנסים לקליטה אך חיים בבתי הוריהם. מה נעשה עם הבנים האלו
אם נגביל את הקליטה?
- אני לא אוהב את זה שאנחנו מקבלים לקליטה ולחברות אנשים שאנחנו ממש לא מכירים דרך אספה.
לפעמים מתקבלות החלטות על סמך שיקולים זרים. אנחנו גדלים באנשים יותר מהר מכפי שאנחנו
גדלים בנכסים. כל שנה יש יותר אנשים שמתחלקים בפחות נכסים. טבעי שאנשים לא ירצו להתחלק עם
יותר אנשים. אבל זה גם טבעי שכשבמשפחה נולדים ילדים מתחלקים עם כולם ולא מנשלים חלק כי אין
מספיק לכולם. לכן אני חושב שההחלטה צריכה להישאר בוועדה ולאור תקנונים וקריטריונים יותר ברורים.
- אני לא אוהבת את זה שאנחנו מתנהלים בנפוטיזם. שאנחנו קולטים אלינו רק את בני המשפחה וגם
את זה שאנחנו סוגרים את הדלת בפני מי שעבר את גיל ארבעים. היום, בגיל הזה, אנשים נמצאים
בשיאם.
|
*אני אוהב את ההומוגניות שיש בקיבוץ, האחידות בתחומים רבים מקלה על החיים- כולם באותו ראש,
כולם באותו התדר. אני מעדיף שכולם יהיו חברים באגודה כי אז יש משימה משותפת וכולם נושאים
באחריות. מעדיף שיהיו פחות סטטוסים ושהקליטה המגוונת תמשך.
*אני לא חי בשלום עם ההבדלה בין 'דרך' ל'בית'. ברגע שיש בית אז יש גם דרך. היינו חברה פתוחה
שמקבלת את כולם ואהבתי את זה. צריך שיהיה לנו חזון משותף, שיהיה ברור אילו חיי תרבות יש כאן
וכו'.
*לא הייתי רוצה לראות אותנו כחברה שמגבילה, אלא חברה שמקבלת ופתוחה לסוגי אוכלוסיות שונות
ומגוונות.
*אני בעד לשמר קליטת בנים- המצב שכיום. לא חושבת שכל אדם שגר פה חייב להיות חבר, ושזה טוב
ומקובל עליי שיחיו פה אנשים שלא רוצים להיות חברים.
*לדעתי לא צריכה להיות מגבלה על קליטת בנים בכלל! (כיום המגבלה היא האסיפה).
לגבי עתודות הקרקע- צריך להפעיל את הדימיון ולפתור את הבעיה הזאת. לא להתייחס אלייה כאל
אקסיומה שלא ניתן לטפל בה. המגמה צריכה להיות לכולם יישאו בנטל. אני מסכים עם תרחיש 1
(המצב כיום) עם תיקונים פה ושם.
*אני אוהבת שמאפשרים לבנים שלנו שרוצים לחיות פה (במגבלות הברורות). הגישה כלפי הקליטה-
האם עלינו להתייחס למגבלות הקרקע? האם אין אפשרות לגדול מעבר לעוד שכונה נוספת? האם אין
אפשרות לשכן כמות כפולה או משולשת של אנשים על אותו השטח? (בנייה בקומות)
-מנגד נאמר כי האווירה הכפרית גם חשובה ותפגם ככל שהיישוב יגדל.
-הגדלת היישוב וקבלה של בנים ונכדים או אווירה כפרית?
*לא לסנן ולהקשות על בנים שרוצים להקלט. לכל אחד יש זכות להקלט פה בתור חבר.
*אני בעד קליטת בנים אבל יש פה בעיה של אמון בין המוסדות לציבור. ועדת קליטה - גוף שנבחר ומגיע
עם ההמלצות בעוד שבשטח כבר לא סומכים עליהם ומקבלים החלטות אחרות. מגמה של חוסר אמון
והרבה מאוד אנשים נפגעים מכך. צריך לדבר על זה! צריך לשנות את זה! אולי מספיקה המלצה של
ועדה ואין צורך באסיפה?
*פעם הייתה החלטה שכל בן משק רשאי לגור פה- אולי להחזיר את ההחלטה הזו?
*כבר לא כ"כ אוהבת את הבית והדרך, לא כ"כ מאושרת ממה שיש לנו היום ורוצה לשנות. למה לשמר?
בואו נדבר על מה לשנות. אני חושבת שלא כולם צריכים להיות חברים, ומי שרוצה לחיות פה לא כחבר
זה בסדר. לשנות את מושג ההתפרנסות, את הערבות ההדדית . אנחנו "אונסים" את עצמנו ובנינו
להכנס למערכת מאוד סגורה וקשוחה, בונים תקנונים, לא מצליחים לאכוף אותם, יורים לעצמנו ברגל,
שבויים בכלוב של זהב, הכל נפתר בכסף, מחנכים את הילדים שלנו לבינוניות- הכסף כבר פותר את
הבעיות... הכל כבר השתנה, ואנחנו צריכים להחליט לאן אנו רוצים לקחת את זה.
*קליטת בנים- השיטה חייבת להשתנות ומהר: ו.קליטה-פורום קליטה-אסיפה = זה כבר לא עובד. אין לי
פתרון אבל לא ייתכן שאנשים שבחרנו יקבלו החלטות וזרם תת קרקעי מגיח ומשנה אותן...
*אין לוותר על תהליך הקליטה, וכאשר הועדה עושה את עבודתה כמו שצריך והדברים ברורים אז
התהליך עובר בצורה חלקה, אך לעיתים כשמגיעים להכרעת האסיפה עם דברים לא ברורים ולא סגורים
אז יש תקלות...
התוצאות שראינו לאחרונה מצביעות על מגמה של אי שביעות רצון של אנשים החיים פה מקליטה.
פוחדים שהעוגה תתחלק בין יותר אנשים...
*אין אפשרות לקליטה כשאין שיכון- וזו הבעיה האקוטית. חורה לי שיש בנים שרוצים לחזור וכבר 5-10
שנים דוחים אותם רק מטעמי שיכון. אי אפשר להמשיך ככה. ישנה קליטה מאסיבית 30 חברים בכל
פעם, אך מספר העובדים לא עולה בהתאמה. הקיבוץ גדל ויש בזה טעם של הפקרות.
*צריך לעזור יותר לבנים שבחרו לא לחיות כאן ועומדים בפני קשיים בחוץ.
*לאלו שילדיהם לא חיים כאן חסרה יותר תמיכה. לא כולם חייבים לחיות פה ולהיות חברי קיבוץ, לדעתי
צריכה שתהיה האפשרות לחיות פה - בבית, ולא לקחת חלק בדרך.
*מי אנחנו שנקבע למי מותר לחיות כאן ולמי לא? זו סוגיה שכבר הרבה מאוד שנים נמצאת באוויר- הן
בועדת קליטה והן כחבר בעל זכות הצבעה. בעיה אמיתית מאחר ומדובר באנשים, שזה הבית שלהם,
אז האם הקיבוץ בית או שמא הוא דרך? האם אפשר להפריד אחד מהשני?
אנחנו צריכים לשים את הדברים על השולחן- מי אנחנו רוצים שיהיה חבר / שותף ותהליך הכי טוב
לביצוע החלטות קשות.
*אני אוהבת את הים ואת האנשים, וחוץ מזה כמעט כלום. השינוי צריך לקרות, צריך לצמצם את
הפערים, 'לשקשק את הקופסא'. מצד אחד רוצים דירות גדולות ומצד שני רוצים לקלוט ללא גבול...
המציאות מחייבת בשינוי. קשה לי באופן אישי עם המיון וכאשר בן לא מתקבל ישנה פגיעה גדולה, פצע
שמדמם ונשאר פה, אי אפשר להפריד את זה.
*אוהבת את המקום ומודה לוותיקים שהקימו והשרו רוח של פתיחות וסבלנות התאמת התקנון לחבר
ולא את החבר לתקנון. הייתי רוצה שהקיבוץ יישאר כפי שהיום. *מה שמתואר בתרחיש מס 1 - המצב כיום - אנחנו לא שם ברוב הנושאים. לדעתי צריך לזוז שמאלה.
כדי שנהיה חברה טובה יותר צריך שתהיה דרך משותפת. הדבר היחיד המשותף כיום לכולם- רוצים
יותר כסף. אנחנו בית ולדעתי צריכים ליצור מצב שיש אנשים שגרים פה והם לא חלק מהדרך.
*אנחנו חיים בצורת חיים שיתופית- אני רוצה לבחור את השותפים שלי.
*אנחנו כיום מונים כ-1700 איש ודוהרים ל-2000 - לאיזה גודל של יישוב אנחנו רוצים להגיע?
*צריכה להיות גם קליטה איכותית של אנשים מבחוץ.
*אני אוהבת את מעגן מיכאל ואת צורת החיים השיתופית, אני חושבת שאנחנו הולכים קצת עם הראש
בקיר ועלינו לחשוב איך מגבילים את הקליטה ואיך עוזרים ותומכים בצורה משמעותית יותר בבנים
שמוכנים לבחור לגור מחוץ לקיבוץ.
|