*מתוך עלון 3323- 29.12.2023*
בצילומי הציפורים של דני זורע משתקף ריקוד הישרדות יום יומי ודרמטי. רגליים דקיקות מאזנות גוף, כנפיים נפרשות בגדולתן וכל תנועה אלגנטית וחדורת מטרה. 365 יום בשנה שלא הן הגדירו, 365 יום רוויים באסונות שלנו, שהן מקיימות חיים. ביקשתי מדני לשמוע על חיבור לטבע ולצילום.
התחלה
דני התחיל לצלם בגיל 13, עם מצלמת כיס שקיבל מגיורא אחיו הבוגר שחזר משליחות בארה"ב. מתוך סקרנות ורצון ללמוד הלך יחד עם אחיו התאום מושיק לקבל טיפים על צילום מיהושוע איילון ז"ל ואיתן דשא ז"ל, ה-צלמים המיתולוגיים של הקיבוץ. טיפים שהוא לא שוכח ועליהם הוא מקפיד עד היום. "תמיד תצלמו עם הגב לשמש" אמר לו יהושוע. "עצה הכי טובה שיש".
דני מספר על חלומות להיות צייר שלא מומשו, על שנים רבות של צילום מרחוק מידי וקטן מידי ועל טיול גדול אחד, שהביאו אותו לתובנה שהוא צריך ציוד מיוחד אם הוא רוצה לצלם באופן מקצועי. בשנות ה-90 התחיל ללמוד במכללת הדסה בחוג המוערך לצילום.
החיבור לאומנות
"אמא שלי הייתה חובבת אומנות והיו הרבה מאוד ספרי אומנות בבית. בת דודתי, מירי קדם, מספרת על בן דודו של סבא שלנו שהיה צייר מפורסם בפריז ונרצח על ידי הנאצים. בארכיון האומנות ב'בית לוחמי הגטאות' נמצאים ציורים שלו. סבא שלנו, שהקים את 'דפוס אומנות' בחיפה, סייע להקמת הדפוס בקיבוץ בארי. אחיו הצעיר של זרו, אבי, היה ממייסדי בארי. כנראה שהנטייה האומנותית עוברת במשפחה.
כל ילדותי חלמתי להיות צייר ועד היום עולם הציור משפיע על הצילום שלי. אני מאוד מעריך ואוהב אמנים אקספרסיוניסטים כמו מונק שחווה אובדן בגיל צעיר, ואימפרסיוניסטים כמו קלוד מונה, שחקרו את השפעת אור השמש על האובייקטים אותם ציירו. אמנים יפנים כמו קצושיקה הוקוסאי, אני מעריך בשל יכולתם הטכנית הגבוהה".
אז והיום
"כשהייתי בן שנתיים, במלחמת ששת הימים איבדתי את אחי יונתן. במלחמת יום כיפור ב-7 לאוקטובר בבוקר, שנת 73 איבדתי את אחי יוחנן. 50 שנה לא דיברתי עליו, עד היום זה מאוד קשה לי. כל הזיכרונות ממנו עדיין חיים בי. אני זוכר אותו יוצא מהצבא בסופי שבוע ולוקח אותנו להפליג בסירות של הימייה, סירות ששימשו את כולנו עוד הרבה שנים אחרי.
סביב גיל 9, תחילת שנת 74, מעט אחרי המלחמה, אני זוכר שהצלחתי לעבד את הטראומה בציור זיכרונות שחוויתי על גב עלונים ישנים.
אז והיום, 50 שנה אחרי- הכל אותו דבר. לא למדנו כלום. אנחנו חייבים לנצח, אין לנו ברירה אחרת".
ציפורים וריפוי
"בזכות החיים כאן והחוויות עם אחיי ועם אבא, שכבר מכיתה א' לקח אותנו לדייג תת ימי, תמיד הייתי מחובר לטבע. אל הציפורים התקרבתי במיוחד בתקופת הקורונה כשכל הבילויים האחרים היו מחוץ לתחום. מצאתי את עצמי שעות מול מגלנים שהתמקמו בבריכה ליד 'פלסאון ישראל'. רגע אחד, בעודי יושב שם, ראיתי מולי שלדג פורש כנפיים. החלטתי שאני חייב שוב לתפוס את היופי הזה ולחלוק את החוויה. לקח הרבה זמן ובסוף הצלחתי. לאט לאט למדתי להכיר שמעבר ליופי יש גם הרבה חוכמה ורגש. יש תקופות שאני מצלם כל יום, וזה שומר לי, ללא ספק, על השפיות. גם בילדות וגם עכשיו, הטבע הוא מקום לריפוי בשבילי. פעם הייתי הולך רק לים, עכשיו אני בעיקר סביב הבריכות והפעילות שקורית שם.
מעל שנה אני עוקב אחרי זוג שלדגים. כבר פעמיים יצא לי לראות את הגוזל שלהם פורח מהקן אחרי תקופה ארוכה ששני ההורים צדים עבורו מזון. הם חפרו עבורו קן בגדה, לא התקרבתי, חיכיתי. האמא למדה להכיר אותי ורכשתי את אמונה. חיית בר נחמדה ואני, שמצלם אותה במרחק 2 מטר".
2024
"אני מודה למשפחה שתומכת בי ומאפשרת לי את השעות האלו של השקט בטבע עם המצלמה. אני משתדל להעביר את הזכות הזו הלאה- לתפוס עוד רגעים ולשתף עוד אנשים ביופי הבריאה ובחוויה המעצימה הזו. אני מודה להורים שלי שבחרו לגור כאן, באחד המקומות הכי יפים שיש".