לחזור הביתה – איזולירבנד על קיר
לילך צאיג סבג
יומיים לפני שפרצה המלחמה נוראה הזו היה היום האחרון בפסטיבל 'מתחת לפנס' בגבעת חביבה, פסטיבל שנמשך שלושה ימים. איך שהוא הזמינו אותי ליצור שם בחלק שנקראה 'אקס-טריטוריה'. כל יוצר בחר מיקום ויצר עבודה שקשורה למיקום הפיזי עצמו. הרבה שנים היה לי חלום לרשום על קירות של מבנים נטושים, כך שההולכים בין ההריסות יראו בבירור את הקווים המצוירים על הקירות. לכאורה, קווים חסרי פשר אבל ברגע מסוים, מנקודה מסוימת אחת במרחב הקווים מתלכדים ונראה דימוי כמו אישה שוטפת כלים, ילדים משחקים על שטיח, מראות של יום יום שפעם היו וכבר אינם, ורק מהמיקום המסוים במרחב אפשר לרגע לראות אותם שוב. כשמתרחקים המראות מתפרקים שוב לקווים מופשטים על קירות. בגבעת חביבה הדימויים האלה לא יכלו לעבוד אז ניסיתי לדלות מתוכי דימוי אחר שיתאים למקום ולזמן. עלה לי דימוי של שני דגי סלמון שוחים במעלה הנהר חזרה למקום ממנו הגיעו. עלתה גם המבוכה לגבי איך זה יתקבל ובכל זאת 'זרמתי' עם זה. קראתי לעבודה 'לחזור הביתה'. דגי הסלמון עוברים טרנספורמציה קיצונית במסע שלהם חזרה למקום ממנו באו לעולם ואליו הם חוזרים כדי להתרבות. הם שוחים נגד זרמים חזקים, מזנקים דרך מפלי מים, מסע ארוך שבמהלכו הם משתנים ומקבלים מראה מאיים ותוקפני. צבעם משתנה מכסף לאדום, הפה הופך למלתעות ואינם יכולים לאכול עוד. במצב זה הם מטילים את הביצים הכל כך עדינות, שקופות, רכות ופגיעות, מהם יבקע הדור הבא.
למרות שבפסטיבל הזה לא היו טקסטים שאומרים משהו על העבודות הרגשתי שכאן יש מקום למילים אבל לא להסבר. בתוך התפזורת יכולתי לזרוע מילים ומשפטים במבנה כזה, שגם הוא מתלכד ומתפרק, ותלוי בעמדת הצופה. מה שהעין הצופה מזהה, הוא שמתגלה.