רשמים מתוך פגישה עם חנה עשת
| יעל לוי |
(מתוך עלון 3328 מתאריך 2.2.24)
חנה נולדה בגרמניה בשנת 1930 ובגלל "ההיסטוריה הידועה", בגיל 5 ברחה עם משפחתה לברזיל.
בשלב זה, כבר נצרבו בתודעתה תחושות של חוסר יציבות שהביאה המלחמה "ושאין לה ארץ לגדול בה".
במשך השנים, משפחתה המשיכה לנדוד בעולם בין ברזיל, ארצות הברית ואירופה. לבסוף, חנה עלתה ארצה לבדה בגיל 28, למדה עברית באולפן במעין צבי והגיעה למעגן מיכאל לעבוד על אניות הדייג.
במעגן מיכאל הכירה את אייזיק ויחד הביאו לעולם את דפני, דלית ודנה.
מאז ומתמיד החזיקה חנה בגישה קוסמופוליטית. היא לא הרגישה חיבור לארץ אחת ויחידה, אך התגעגעה לאווירה החמה והפתוחה שחשה בצעירותה בברזיל.
במעגן מיכאל, של אז, ליוותה אותה תחושת זרות וחוסר שייכות. "היום להיות אחר זה יותר מקובל. אז היו דעות קבועות איך אדם צריך לחיות או להיות."
אני פוגשת את חנה בסטודיו שלה מתחת ל'גן דקל'. עומדת זקופה ומטופחת מול כן הציור ומציירת בעדינות ציור ברוח בודהיסטית, להעלאת תדר של חמלה ותקווה בימים אלו.
קירות הסטודיו מכוסים בציורים המתארים נושאים מתוך עולם החי והצומח, לצד נושאים מתוך עולם הבודהיזם. חיות ועצים, מתובלים בקטעי שירה וטקסטים מתוך הספרות הבודהיסטית ומתוך ספרות שקשורה לעולם המחשבות.
אני מלאת פליאה על השפע שמקיף אותנו ותוהה על היכולת בגילה לעמוד וליצור אומנות כמעט יום יום. היא זוקפת את יכולתה הגופנית לזכותו של תרגול פלדנקרייז שבועי אצל משה דותן ותרגול יוגה בבית.
על היצירה הרבה היא מעידה כעל צורך, ועל עצמה היא מעידה כ"לא מוכשרת" אלא בעלת דמיון שמבטא ומשחק עם אנרגייה פנימית.
לאחר מכן אנחנו ממשיכות אל ביתה, גם שם המרחב נעים ומשקף את האנרגיה של חנה. ציוריה הצבעוניים מקשטים את הקירות ולאחרונה הצטרפו אליהם גם פסלי קרמיקה מופשטים אותם היא יוצרת בסטודיו של דונה.
בביתה היא מספרת לי על גיל 60 כנקודת מפנה בחייה, בזכות 'ריטריט ויפאסנה' בו השתתפה עם חברה טובה ונחשפה ליסודות הבודהיזם ובמקביל התחילה לצייר.
את תורת הבודהיזם הטיבטי היא המשיכה ללמוד ולתרגל מאז אצל מורים רבים, לימוד שאיפשר לה לראשונה בחייה להשתחרר מתלאות ומקושי שעברו עליה ולהיות טובה יותר לעצמה ולאחרים. "ההבנה לעולם ולחיים השתנתה לגמרי. החיים שלי נרגעו".
חנה מתארת תובנות שאני רוצה לכתוב, אבל היא בצניעות נמנעת מלומר אמירות חד משמעיות "יש חכמים ממני" היא אומרת.
מהשיחה איתה, אני מתרשמת שהיכולת להשתחרר מהגדרות שבלוניות של טוב ורע, מ'בסדר' ו'לא בסדר' וההכרה שהכל משתנה כל הזמן, גם מעבר למה שנראה כלפי חוץ, מאפשרת שחרור מהרבה סבל, מציאת תחושת חמלה ומחשבה פתוחה וחופשית. "הקונספציות של איך הדברים צריכים להיות מביאות לטעויות כי את המציאות עצמה אי אפשר להגדיר במילים".
אני מודה לחנה ומרגישה שהשיחה איתה ונקודת המבט הייחודית שלה נטעו בי תקווה, סקרנות ואפשרות "להתרחב" בתוכי. כאמא וכמעצבת, אני תוהה אולי נקודת המבט הזו יכולה להשקיט הרבה רעש פנימי שקיים אצל אימהות הבוחנות איך "להכין" את ילדיהן לחיים, להוות השראה לאומנים בבחינת יצירתם או לכל אדם באשר הוא צועד.