ב"ה
(מתוך עלון 3327 מתאריך 26.1.2024)
טו' בשבט הוא חג מוזר: חוגגים לאילנות אבל הם בכלל לא נראים שמחים! רובם נטולי עלים ופירות, אפורים ואומללים. מטו' בשבט אנחנו לומדים שלא כל מה שנראה עצוב מבחוץ הוא עצוב גם מבפנים. יש פסוק שאומר "לפני שבר גאון". כשהכל הולך חלק ומסתדר, כשהכל פורח, מלבלב והפרי מתוק, יכולה להיכנס גם גאווה ותחושה שאי אפשר ליפול, שאנחנו כל יכולים. אף אחד לא אוהב משברים, אף אחד לא אוהב עצבות ותקופות קשות אבל לפעמים דווקא אלה הזמנים שבהם צומחים הכי הרבה, אלה תקופות שהקושי מביא אותנו לגלות בתוכנו כוחות שלא הכרנו, תקופות שמשנות את תפיסת עולמנו באופן עמוק.
העצים מקבלים בחורף את מה שהם צריכים כדי להצמיח פירות באביב ובקיץ, בכדי לפרוח ולצמוח. יש תקופות קשות ועצובות בחיי אדם, קהילה ועם, תקופות שאנחנו לא בטוחים שאי פעם נצא מהם, שנצליח שוב לחייך ולצחוק, אבל באופן מוזר, כשהאדם מרגיש נמיכות רוח הוא לפעמים כמו אותו גרעין שנזרע באדמה ובכדי לגלות את הכוח הצומח שבו הוא קודם כל נרקב ומתפרק. יש משפטים שלפעמים נשמעים מאוסים כמו "לב שבור הוא לב שלם" ו "משבר הוא הזדמנות" וכו' ואדם שנמצא במצוקה יכול גם להיות ציני ומריר כלפי אמירות כאלה. בא לוח השנה היהודי ואומר לו "כי האדם עץ השדה": תסתכל על האילנות - בקיץ הם ילבלבו! תראה את השקדייה, החלוצה לפני המחנה – איזו פריחה מרהיבה היא מביאה אלינו ומסמלת את בוא האביב.
גם בשיא החורף, בקור ובעצבות, הטבע מזכיר לנו שיש עוד כוח ושאפשר ומוכרחים לצמוח.