ידיים מוכשרות לאומנות
| כתבתה של גלי שוקרון מתוך עלון 3330 מתאריך 16.2.2024 |
שושנה נולדה בצ'כוסולובקיה לפני 97 שנים, בעיר קטנה הקרובה לגבול הפולני. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה החיים בעיירה התנהלו על מי מנוחות, זו היתה עיירה עם אוכלוסייה מגוונת של גרמנים, צ'כים, פולנים ואוסטרים, עם קהילה יהודית גדולה ומשמעותית, בית כנסת ומרכז חברתי תרבותי יהודי גדול. כשהיטלר כבש את אוסטריה הפולנים זיהו הזדמנות, והחליטו לכבוש את עיר מגוריה של שושנה. בעקבות חוק מיוחד משפחתה הצליחה לברוח מהעיר ולהגיע חזרה לעיר שהיתה בשליטה צ'כית, קרוב לגבול עם אוסטריה. משפחתה התמקמה בתוך מחסן רהיטים של דודה, אח של אביה, וניסו להסתדר ככל שיכלו לאור החוקים החדשים אשר הגבילו יהודים בדרכים רבות והקשו על חייהם מאוד.
כאשר היתה בת 13, קיבלה משפחתה אישור לעלות ולהגיע לארץ. היא זוכרת שהם קיבלו את ההודעה בבית הכנסת במהלך יום כיפור, ומיד החלו לתכנן את נסיעתם. אחותה הגדולה כבר היתה בפראג, במחנה הכנה לעליה לישראל, שאז עוד נקראה פלשתינה, במסגרת עליית הנוער, ואביה נסע לשם גם הוא, על מנת לטפל בכל סידורי הנסיעה. שושנה נשארה עם אימה והיתה אחראית על אריזת כל חפציהם בארבע ארגזים גדולים שהוזמנו במיוחד מנגר. לבסוף, בליל חג המולד של אותה שנה הגיעה כל המשפחה לפראג בכדי לצאת למסע הארוך יחד עם עוד מאות יהודים נוספים אל ארץ ישראל. שושנה זוכרת את האכזריות הרבה של הגרמנים כלפי היהודים לאורך כל הדרך, איך פתחו להם את המזוודות, ספרו להם את הגרביים והתחתונים וגנבו מהם את מעט התכשיטים שעוד נותרו. מפראג הם נסעו לוינה, אספו עוד יהודים ומשם לאיטליה, שעוד לא נכנסה למלחמה. באיטליה הם שהו בעיירה טרייסט במשך 4 ימים, והקהילה היהודית במקום קיבלה אותם בסבר פנים יפות ודאגה להם עד שהגיעה האונייה שלקחה אותם לישראל. ב-01/01/1940 הגיעו שושנה ומשפחתה לישראל מבלי שאף אחד חיכה להם, והיו צריכים להסתדר בכוחות עצמם. הם שהו במשך חמישה חודשים במעון עולים בחיפה, ולאחר מכן מצאו את ביתם בשכונה נחמדה באזור קריית ביאליק. בתחילה עבדו הוריה עבור האנגלים בתפקידים מגוונים, ובהמשך הצליח אביה למצוא עבודה במקצוע שלו כמהנדס ומתכנן. כשהגיעו הוריה של שושנה לגיל 72, ביקשה מהקיבוץ שיבואו לגור כאן, ואביה סייע לדן אמיר לשרטט ולבנות את תשתיות המים והחשמל בקיבוץ.
משפחתה הגרעינית של שושנה היתה היחידה שהצליחה לחמוק מזרועות הנאצים. רוב משפחתה המורחבת הגיעה לגטאות ושם נספתה. שלושה מבני ובנות דודיה שרדו את אושוויץ ולבסוף הגיעו לארץ. אחד מהם היגר לארה"ב, ובת דודתה במשך שנים היתה שותפה לפרויקט "זיכרון בסלון" ושיתפה את סיפורה האישי.
התחלה
אימה של שושנה ואחותה היו פסנתרניות, ולכן הפנו גם אותה ללימודי פסנתר, אך שושנה מעידה על עצמה כי כפות ידיה הקטנות לא התאימו לנגינה על פסנתר, ובתום שלוש שנים של לימודים הציע המורה כי תמצא לעצמה תחביב אחר. היא אהבה מאוד את כל מה שקשור ליצירה, וזוכרת שאספה עלים וניירות צבעונים ויצרה מהם.
בישראל היה לאביה חבר שהכיר את האומן הרמן שטורק (צייר ואומן הדפסים). הוא סיפר לשטורק על שושנה ואהבתה לציור, וכך הגיעה ללמוד אצלו מדי יום. אשתו של שטורק היא זו שהמליצה לשושנה להמשיך את לימודי האומנות וללכת ללמוד אומנות בבצלאל.
שושנה הלכה ללמוד בבצלאל ציור ורישום, ואף גרה שם תקופה קצרה עד שהגיעה למעגן מיכאל.
מעגן מיכאל
אל הקיבוץ הגיעה דרך תמר פלד, אימא של אורי פלד ודורית היימן. את תמר הכירה במוסד אהבה, בו למדה כאשר עלו לארץ. בזמנו זה היה מוסד דתי גרמני, וכיוון ששושנה ידעה גרמנית, היא למדה שם. בהתחלה בתור תלמידה אקסטרנית, כיוון שבניגוד לילדים אחרים במוסד, הוריה היו בארץ ואף גרו קרוב. בהמשך, כאשר כבר היה מורכב ללכת ולחזור בכל פעם הביתה נשארה לישון שם במהלך השבוע, ובשבתות היתה חוזרת הביתה ומזמינה תמיד את אחת החברות מהמוסד. את תמר אהבה במיוחד והקשר ביניהן נמשך גם לאחר מכן.
כאשר תמר היתה ברחובות, טרם ההגעה לשטחי מעגן מיכאל כיום, הגיעה שושנה לבקרה ושם פגשה את יהודה אנגל, שלימים הפך להיות בעלה.
אומנית בקיבוץ
בתחילת דרכה כאומנית לא היה לה מספיק כסף לבדים וצבעי שמן, ולכן עבדה בעיקר עם פחם, צבעי מים וגירים. את הציור הראשון שלה ציירה על חתיכת קרטון והוא עד היום ממוסגר ותלוי על קיר ביתה בסלון. בכל פעם בחנה והתנסתה בעבודה עם חומרים וטכניקות אחרות, הדפסים וקולאג'ים.
שושנה לימדה במשך 16 שנים ציור ואומנות בביה"ס בקיבוץ. היה לה חשוב לחשוף את הילדים לאומנות מסוגים שונים, לאפשר להם להתנסות בטכניקות וחומרים מעניינים, ולא רק ציור.
לאחר מכן עבדה כמזכירה טכנית ויצרה מהפכה בלוח המודעות- סידרה אותו, קנתה מגנטים, דאגה שתהיה בקיבוץ מכונת צילום כדי שלא תצטרך לבזבז את ימיה בללכת לפלסאון ולחזור רק בשביל צילום אחד. היא גם עבדה בעוד עבודות, כולל מחסנאית נוער, ביטוח ועוד.
תקציב לאומנות
לאורך כל השנים הללו שושנה לא הפסיקה ליצור ולהתפתח. כאשר היתה מורה נסעה להשתלמות לימודית אצל אומנית בעין הוד ושם נחשפה לעבודה באמאייל, שכל כך מצאה חן בעיניה שהחליטה להמשיך וללמוד אצל אותה אומנית בסטודיו שלה בתל אביב. היא אוהבת את הגיוון, את השיטות הרבות, האפשרויות, הייחוד של החומר, הצבעים השקופים והאטומים והטכניקות שמובילות כל פעם לתוצאה חדשה ומרגשת.
שושנה מספרת כי בזמנו היה מאוד מקובל שהקיבוצים תומכים באומנים שלהם. היתה ועדה שבדקה את הרמה של האומן ולפי זה הוא קיבל תקציב ו"ימי אומנות"- ימים בהם יכול לעסוק באומנות שלו ואינו צריך לעבוד. היו תקופות בהן הצליחה להשתמש בימים הללו, אך גם תקופות בהן לא היתה באפשרותה להיעדר מעבודתה כלל.
לבסוף קיבלה סטודיו אותו חלקה עם יהודה אנגל, בן זוגה. הוא היה מלמד ומנגן, והיא היתה מציירת מהצד השני. היא מספרת כיצד אי אפשר היה להפעיל את הרדיו כאשר יהודה היה בסטודיו, אך גם על כך ששמחה שמתאפשר לה ליצור בשעות אחרי העבודה ובשבתות.
ברהיטות רבה, צניעות ונועם הליכות מספרת שושנה על קורות חייה, השזורים בסיפורו של העם היהודי, סיפורה של המדינה שעד היום נאבקת על קיומה. שושנה חיה את חייה והאומנות בתוכם, אינה מוותרת על שורשיה, בונה את משפחתה, בונה את הקיבוץ והמדינה ומוסיפה לרוח ולנשמה את יצירותיה הצבעוניות.