| כתבתה של יעל אזולאי מעלון מס' 3320 מתאריך 8.12.2023 |
לאחרונה הצטרפו למעגן מיכאל משפחות ואנשים שנאלצו בעקבות המלחמה לעזוב את ביתם ומצאו אצלנו בית זמני. חלק כבר חזרו הביתה וחלק עברו למקומות אחרים. ישנם גם רבים שיישארו פה, לפחות בזמן הקרוב.
בפינה החדשה בעלון "נעים להכיר" ננסה להכיר כמה מהם, מאין באו ואיך הם מסתגלים למציאות שנכפתה עליהם.
לצורך כך אני נפגשת עם מי שמוכן לספר את סיפורו, ומביאה לקהל הקוראים את דבריהם.
הראשונה, והחביבה מאד, היא בת מעגן מיכאל!
פגישה עם ענת (13.11.23)
ענת חרמוני עמר נולדה במעגן מיכאל והיא בתם של אפרת (קנטור) ואבנר חרמוני ונכדתם של אסתרק'ה ואיציק קנטור. כשהייתה בת 8 עזבה המשפחה את הקיבוץ. ההורים גרים במסילת ציון ליד ירושלים. אפרת היא פסיכותרפיסטית יונגיאנית, ואבנר בפנסיה, משמש כיו"ר דירקטוריון תפ"ן בנחשולים.
אחיה הגדול, יואב, גר בקיבוץ דן ועובד כמדריך טיולים, אחותה מיכל גרה במסילת ציון עובדת כעורכת בהוצאת "מודן", ונדב הוא סטודנט לרפואה ומדעי המחשב בירושלים וגר בירושלים.
ענת ושי חיים בקיבוץ אור הנר, ולהם ארבעה ילדים: איתי, טל שנפטר לפני כשנה אחרי מחלה קשה, נעמי ויובל.
במקצועה ענת עובדת סוציאלית טיפולית. עבדה בתחום בריאות הנפש וכמנהלת תוכניות בעמותת "גוונים" – עמותה ארצית הנותנת מענה חינוכי–טיפולי לצעירים ומבוגרים עם מגבלות שונות. לפני כשנתיים פתחה קליניקה פרטית בשדרות, ובין היתר עבדה גם בקיבוץ בארי כמטפלת רגשית.
שי מהנדס תוכנה. ענת ושי נפגשו בזמן הלימודים באוניברסיטת בן גוריון והגיעו לקיבוץ אור הנר כתושבים בהרחבה.
ענת מספרת:
חיינו בעוטף בלי פחד או דאגה מאד גדולים.
ב- 5.10 הייתי במשך יום שלם עם לילך קיפניס, אשתו של תרי בבארי. עסקנו בארגון הקליניקה שם. דיברנו הרבה על מעגן מיכאל, על המשפחות שלנו שם.
פגשתי גם את המטפל של תרי, פול, שבא לעזור לנו.
קיבוץ אור הנר לא נפגע למזלנו בהתחלת המלחמה, ומחבלים לא נכנסו אליו. כעת כל האזור מוגדר שטח צבאי סגור. הקהילה ברובה נמצאת במלון אוריינט בירושלים.
מהתחלת המלחמה אני ממשיכה לטפל באנשי בארי שבקשר איתי. ארבעה מהם נרצחו. יום בשבוע נוסעת למלון בים המלח ועושה הרבה פגישות טיפוליות בזום.
שי, שעובד בחברת אלתא מערכות, ממשיך בעבודתו. במקום באשדוד – במשרדי החברה בתל אביב.
הילדים הגדולים השתלבו בבתי הספר.
איתי בן ה-15, בכתה י', לומד בחוף כרמל ונעמי בת ה-10 בכיתה ה', לומדת במעגנים. יובל הקטן נוסע כל בוקר לגן תקשורת בעתלית.
בשבת, 7.10 בבוקר קמנו לצבע אדום אינטנסיבי. נשארנו בבית, סגרנו הכל וחיכינו. רק כאשר נודע לנו שאופיר ליבשטיין, ראש המועצה שלנו, נרצח, הבנו שזה אירוע שונה מאד מהמוכר לנו. התעדכנו במה שקורה דרך הרשתות החברתיות והתקשורת.
אחרי הצהרים התחילו לכתוב בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ שאפשר לצאת מהקיבוץ לכיוון קיבוץ ברור-חיל, שנמצא ממזרח לנו. ארזנו מזוודה לשבוע, כבר מתורגלים מסבבים קודמים, ושאלנו את הילדים לאן כדאי לנסוע. איתי אמר מיד: למעגן מיכאל.
תחילה נסענו להורים שלי. בדרך דיברתי עם איריס טלבי וביקשתי שתברר עבורנו אם אפשר לבוא למעגן מיכאל. אחרי הצהריים כבר דיברתי עם שרית שיזף-מזרחי שהזמינה אותנו לבוא.
למחרת בבוקר הגענו. בהתחלה גרנו בבית זיוה אצל רוני דונקלמן שפינתה עבורנו את ביתה ועברה לגור אצל אבא שלה, ואחר כך אצל יובל גנור, שגם היא עברה להוריה. זה לא מובן מאליו בכלל ששתי משפחות צעירות עם תינוקות קטנים מפנות עבורנו את ביתן.
לאחר מכן קיבלנו קרוואן המתאים יותר למשפחתנו. ליאת ונדב קנטור (נדב הוא בן דוד של אמא שלי) עזרו לנו לצייד את הבית ונוצר גם קשר מחודש עם מיכל ושי ברקאי, דרך הילדים שלנו, שזה ממש נחמד. החברות הטובות, מכיתת "סנפיר" ועוד, עזרו לכולנו מעל ומעבר.
מעגן מיכאל עבורי תמיד היה סוג של בית ילדות. גדלתי פה ויש לנו כאן משפחה וחברים.
התחושה שלנו כאן מאד טובה. כולם רוצים לעזור ולהקל עלינו. אני אסירת תודה על כך שמצאנו כאן מקום. המצב של חברי הקיבוצים במלונות קשה מאד. מצד אחד הקהילה שם וזה כמובן עוזר, אבל היום יום מאד מלחיץ וקשה לכולם.
הילדים שלנו השתלבו טוב בבית הספר ועם ילדי הקיבוץ. הם מתגעגעים מאד הביתה ומוודאים איתנו כל הזמן שבסופו של דבר נחזור.
לסיום אומרת לי ענת:
תחושת ההפקרה הכי גדולה היתה כשהצבא לא הגיע!
אי אפשר לתאר את זה במילים, אבל אנחנו רוצים לחזור הביתה. כששואלים אותי איך אוכל לחיות שם, אני עונה שזה כמו לשאול איך אתה מוכן לחיות בישראל.