פסלים חיים
ראיון עם שרון ולאן פורטוגלי, בנותיו של אברהם פורטוגלי ז"ל
| כתבתה של גלי שוקרון מעלון מס' 3332 מתאריך 1.3.2024 |
כששרון ולאן מדברות על אביהם, אברהם פורטוגלי, האומן, האב, האדם, ניכר כי האומנות והיצירה היו שזורים בחיי המשפחה באופן טבעי ולא מתאמץ. לא התרחשה למידה במובן הדידקטי והמסודר שלה, אבל כל מפגש, שיחה או הליכה קצרה אל הגן והביתה היתה מלאה תובנות שחקוקות עד היום על ליבן.
ילדות יוצרת
הן מספרות על החוויה הנעימה של השהייה עם אביהם בסטודיו בזמן שהוא חושב ויוצר. על הריח שאפף את החומרים והחדר, על האפשרות לשבת ולצפות בו, או לשחק לידו עם גוש חימר קטן שנתן להן כדי שישבו לידו בשקט.
לאן: אבא האמין שהילדות היא התקופה החשובה ביותר, האותנטית ביותר. הוא האמין שהילדים צריכים להסתדר בכוחות עצמם, בלי שהמבוגרים יפריעו. בכל דילמה או התמודדות אישית שלנו, הוא תמיד ביקש שנמצא את הדרך להיות עצמאיים ואת הפתרון בכוחות עצמנו. עודד אותנו להתנסות, לבחון את הגבולות והיכולות שלנו.
היצירה תמיד הגיעה אצלו מתוך כורח, איזה שהוא הכרח בלתי נשלט. הוא התייחס אליה כמו אל לידה, כאשר הגיעה זמנה של היצירה, היא היתה חייבת לצאת לעולם, ועליו היה ליצור אותה, וברגע שסיים והיא היתה מושלמת, היא כבר היתה שייכת לעולם, ובמקרה הפרטי שלו, לקיבוץ. מעולם לא הסכים שהיצירות שלו יצאו החוצה, מבחינתו הן היו שייכות לקיבוץ. הוא היה אוטודידקט, הלך בעקבות האינטואיציה שלו ועודד אותנו לעשות כך גם. האמין כי תהליך הלמידה הוא אישי ופנימי. באופן כללי, היושרה הפנימית היתה נר לרגליו, יחד עם הכורח ליצור.
שרון: הוא לא עסק בכלל בנושא של מוזה. היו לו כל כך הרבה נושאים ורעיונות ששאב מהטבע, גוף האדם והסביבה. לצערו הוא הבין שלא יספיק ליצור את כל מה שרוצה במהלך חייו, שאין לו די זמן לכך.
האומן כהורה
למרות מה שיכול להיתפס לעיתים כריחוק או נוקשות, שתיהן מספרות על אבא מאוד נוכח בחייהן ובגידולן.
שרון: אמא היתה אשת קריירה, לקחה את היכולות היצירתיות שלה והשקיעה אותן בבניית מערך הטיפול בזקנים בקיבוץ, ובגינה שלה. אבא היה מורה דרך, התמקד בהכוונה שלנו, בהכרת העולם, וגם היה זה שנמצא בפועל: מביא ולוקח מהגן, משכיב לישון, מתערב ומשוחח עם הצוות החינוכי כשצריך. אמא היא מסוג המודלים שמסתכלים עליהם ולומדים דרך הצפייה, ואבא היה יותר אקטיבי בחינוך שלנו. היום אני מרגישה את ההורות שלי מושפעת ממערכת היחסים שלי איתו, לוקחת הרבה פעמים את התפקידים שהם באופן מסורתי יותר אבהיים - שמירה על המסגרת, הכוונה, התמקדות בגבולות. שני ההורים שלנו היו מאוד מחוברים לרצונותיהם, לאותנטיות שלהם, ומשם אני לוקחת את הרצון למימוש ופיתוח עצמי.
לאן: אני זוכרת את עצמי, סביבות גיל שש, כשעוד היינו בכפר גלעדי, הולכים יחד ושומעים את רשרוש הצמרות, ואני מרגישה שזו הדרך של סבא וסבתא שלנו לדבר איתנו. אני זוכרת שאמרתי את זה לאבא, והוא הגיב - 'יום אחד גם אני אהיה שם איתם', וזה לא היה מבהיל, זה היה חלק מתפיסת החיים. עד היום, רשרוש הצמרות מזכיר לי שהוא כאן איתי וסביבי, ושיום אחד גם אני אהיה חלק מרשרוש הצמרות בעצמי.
שרון: הוא היה מאוד מחובר לטבע, זו היתה ההשראה שלו. עד היום גם אנחנו מאוד מחוברים לטבע, לאותנטיות ולטבעיות.
לאן: אבא התייחס לכך שלכל בני האדם יש צדדים גבריים וצדדים נשיים בתוכם, ואת זה אני לוקחת לעצמי כאישה, וכהורה. אבא היה מאוד גאה בכך שיש לו חוש שישי, שהוא החוש הנשי. מאוד העריך נשים באשר הן, ואת אמא במיוחד. היה לו חשוב שנגדל להיות עצמאיות, שנדע גם דברים בסיסיים של תחזוקה, ולעמוד על שלנו.
הדור השלישי
לאן: אבא נפטר ב-1990, ובני תום, שהוא למעשה הנכד הבכור נולד ב-1994, כך שלמעשה הנכדים שנולדו אח"כ לא הכירו כלל את סבא שלהם האומן, ואת המורשת שהשאיר אחריו.
שרון: הילדים שלי לא הכירו אותו, אך היצירתיות שלו בהחלט עברה אליהם, הם מוכשרים מאוד, ונדמה להם שזה דבר טבעי, שכל אחד נולד עם הכישרון הזה. אני רואה אותם יוצרים בכל דבר שהם מוצאים, ממש כמו שאנחנו עושות.
פסלים חיים
שרון: לאבא היה מאוד חשוב שהפסלים יהיו משהו חי, שאפשר יהיה לגעת בהם, לשחק איתם. הדבר שהכי הפריע לו במוזיאונים הוא שאי אפשר לגעת ביצירות. לכן גם הפסלים מוצגים בחוץ, חשופים לפגעי הזמן. מבחינתו זה חלק מהיצירה.
לאן: העובדה שילדים משחקים בפסלים, מתייחסים אליהם כאילו היו אמיתיים, זו היתה הביקורת הכי משמעותית מבחינתו. כיוון שמבחינתו הפסלים הם רכוש הקיבוץ, אני באופן אישי מתקשה לעיתים להרגיש את החיבור הרגשי אליהם.
שרון: אני מרגישה מאוד אחראית על גן הפסלים, ועל שימורם של הפסלים וזכרו של אבא. צר לי שאנשים כבר לא מכירים אותו, ואת פועלו, ואולי בגלל זה גם פחות נזהרים.
לאן: אני חושבת שזה חלק מהעניין, שגם הפסלים מושפעים מהזמן ועונות השנה המתחלפות.
שימור הזיכרון
אברהם פורטוגלי, אביהם של שרון ולאן הגיע למעגן מיכאל במטרה להיות אומן ולעסוק באומנות שלו לטובת הקהילה, ועזב את קיבוצו, כפר גלעדי, לשם כך. אברהם קיבל, בדומה לאומנים ואומניות אחרים בזמנו, ימי עבודה, תקציב ומקום כדי שיוכל להקדיש עצמו ליצירה ולהתפתחות. בתמורה, הוא עבד בצנעה, וראה בקיבוץ כבעליו הבלעדיים של יצירותיו.
ושרון ולאן מזמינות את כולם להנות מהפסלים המוצגים, ולעשות מאמץ לשמור עליהם לטובת הכלל. הן מציינות כי למעשה בכל פסל שעומד היום בקיבוץ יש חלק מחברי וחברות הקיבוץ, בין אם זה רגליים, ידיים או מנח גוף מעניין.
שרון מבקשת לפנות אליה במידה ויש פסלים שלו שאין להם דורש יותר, או כאלו הזקוקים לתיקון, ושנכבד את צוואתו של אביהם, ונשמור את הפסלים בקיבוץ.