(מתוך עלון 3317 מתאריך 17.11.2023)
אדם בחייו / יהודה עמיחי
אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כַּךְ.
אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִים לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִים לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.
וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶׁהִסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאֹד.
אני שייכת עדיין לדור, שבו ניתן היה לחיות עם ההנאה שבאיטיות. אלא שהזמנים השתנו, והחלקתי בלי הכנה ובלי כלים אל הזמן של הדור הזה, דור הצ'יק צ'ק והטיק טוק והציוצים, שניחן במסוגלות לקלוט בבת אחת כמות עצומה של מידע, ויזואלי ושמיעתי, לעבד אותו, לחשוב, לתכנן, לעשות אלף פעולות בו זמנית, ולעבור מעניין לעניין כמו לוליין.
החיים בשבועות האחרונים מטורפים, הגם וגם וכל הגמ'ים שאנחנו נאלצים לעכל בבת אחת יוצרים אצלי הרגשה שיש לי בלנדר בראש, ובבטן שייק עמוס בטעם נורא, שבקושי עובר את הגרון, ועוד לא הספקתי להתבונן רגע בכל המרכיבים שלו.
מיום השבעה באוקטובר לא זכינו בפסק זמן שנחוץ וחיוני לנו כל כך. לא קיבלנו את הצ'ופר של "יש עת לכל דבר". האבל מתערבב בכעס, האימה בדאגה, העשייה בעצב, הזעזוע באשמה ובהאשמה, היאוש בתקווה, האובדן בהתגייסות. אין לנו זמן לתהליך ריפוי שמתבקש כאן: קודם משככי כאבים, אחר כך תרגול הגוף בפעילות הדרגתית, ואז לעבור שיקום. מרוץ החיים, הצרכים הקיומיים והשעון המתקתק לא מאפשרים לעצור הכל, אין לנו זמן להבין מה קרה לנו פה, לחשוב איך ממשיכים מכאן ובונים מחדש את הבית, את המשפחה, את הקהילה, את עצמנו.
יש משהו בשגרה, שנראה לא ראוי, לא מכבד, לא מחובר, אבל היא המנוע והיא מחוייבת בעת הזאת כדי שנחזיק מעמד. אם אנחנו מעוניינים להיות לעזר, להיות יעילים ולתמוך באחרים, אין מנוס מלקחת אחריות על עצמנו, למלא את הגוף ואת הנפש בדלק המתאים לכל אחד מאיתנו ולהסתגל למציאות של גם וגם.
בהקשר הזה אני חייבת לצטט את המנהיג הכריזמטי שמבין ומדבר אלינו ביושר מהלב: חיים ילין, ראש מועצת אשכול: "בארי לא תחזור להיות בארי, כפר עזה לא תחזור להיות כפר עזה ומדינת ישראל לא תחזור להיות כפי שהיתה. בכל הארץ אני פוגש אנשים שאיבדו תקווה, ואני אומר להם: אין לכם פרווילגיה להיות בדיכאון. תרימו את הראש, כי אם אתם תהיו בדיכאון, מה אנחנו נעשה? תקווה ואור, אנחנו צריכים לומר בקול רם ולהאמין: אנחנו נבנה הכי ירוק שיש, בתקווה שכל הנשמות מלמעלה יראו את זה וכדי שילדי בארי יוכלו שוב לשחק בחוץ. וזה יקרה, כמה זמן שזה יקח...אנחנו נעשה את זה, אפשר לשרוף ולהרוס לנו את הבית, אבל לא לשבור את הרוח שלנו".
אין ספק שרבים מאיתנו שואלים על הסיבה והתכלית לאסון הנורא ביותר שבא עלינו. התשובה הארצית מאוד ברורה, מאוד שקופה, מאוד מכעיסה. מקוממת. אבל מה עם התשובה הרוחנית?
חיי אדם אחד – כחייו של עם שלם. אדם עובר בחייו תלאות וייסורים, הרפתקאות ומסעות, פעם מעפיל לגבהים, לאושר, להצלחות ופעם דועך ונופל ונשבר. אדם בחייו, ברגעי השפל, נוטה לשאול למה ולשם מה? בין אם הוא מרים עיניו למרום, מסתמך על אמונותיו, או מביט בעיניו של איש שיחו – מלווה רוחני, יועצת, פסיכולוג, חבר, ובין אם הוא מסתכל פנימה. התשובה הולכת ומתבהרת עם הזמן. זה תהליך איטי, רצוף מהמורות, מורכב, דורש עבודה, הרבה עזרה והתמסרות.
עם למוד סבל הוא העם היהודי והישראלי. אולי יותר מכל עם אחר. סבל כרוני. התיק שאנחנו סוחבים על גבנו כבד ומלא ממה שנצבר בו באלפי שנות היסטוריה. ויחד עם זה אנחנו עם חוסן בלתי רגיל, עם שקיומו הוא פלא, עם נפלא. עם שמרים עצמו מהאפר ובונה עצמו מחדש שוב ושוב כעוף החול, מחוסר כל לחוסן ועוצמה, עם שהקים פה ארץ לתפארת.
איך ניתן להסביר את הווית עוף החול היהודי ישראלי? איך ממשיכים ללכת, לחלום, ולהאמין בחיים ובאדם אחרי התנגשות עם הרוע המוחלט, אסון שריסק לנו את כל הגוף והנשמה?
אני מאמינה, שכל מחלה או שבירת איבר בגוף מאותתות לנו על בעיה עמוקה ושורשית, מעוררות את המודעות ומספרות לנו בדרך קשה על תקלה וחולשה, ורומזות שמשהו צריך להשתנות. הרבה פעמים משבר הוא טריגר לשינוי ולצמיחה. המכונית הזו שנקראת ישראל איבדה בלמים ונתקעה בחומה. היא ניזוקה כל כך קשה, ש"ישראל לא תחזור למה שהיתה". הבום הגדול שעצר את ההידרדרות היה מעין זעקה של המכונית שהמערכות לא פועלות. דרוש תיקון רדיקלי, כוונון מחדש, ניקוי והחלפה.
אני מוצאת הרבה נחמה בפילוסופיה של ויקטור פרנקל, ניצול השואה, שבנה מתוך חוויותיו כאסיר במחנות את התיאוריה של הלוגותרפיה וחיבר את המסמך המרתק: אדם מחפש משמעות. בתוך השחור והשכול, הסבל והמחסור, הוא מצא נקודות אור. הוכיח שאדם יכול להיות בעת ובעונה אחת סובל ואופטימי, זוכר את הזוועות ומקווה לטוב, מושפל ומעריך. האירוע של השבת השחורה הביא את המוני העם לבחור בעשייה מבורכת, להתחבר למקומות ולאנשים שממלאים אותו באהבה, באנרגיה טובה, להקדיש את זמנם וכספם בפרוייקטים שנותנים להם משמעות ותחושת שליחות.
הגיעה העת שנחזור לחיים שפויים, שהיקרים לנו יחזרו הביתה בשלום, שנשב בביתנו בבטחה ובשקט. שניתן לנפש שלנו לאחות את השברים, שיהיה לנו טוב.