| כתבתה של גלי שוקרון מתוך עלון 3336 מתאריך 29.3.2024 |
טל ינאי, 24, כיתת נוף, בנם הבכור של מיכל ונועם, אח לשחר - לוחם בשירות סדיר, וליובל תלמידת יב'.
עם תום לימודיו התנדב טל במסגרת שנת שירות בפנימיית עדנים בבית קמה, ובסיומה התגייס לנח"ל. כישוריו הגבוהים הובילו אותו למסלול פיקודי בסיירת, והמשכו בקורס קצינים. במהלך השירות הצבאי פיקד כמ"מ באחד הגדודים של הנח"ל, בקורס קצינים בבה"ד אחד ולבסוף כסמ"פ בפלוגת ההכשרות של סיירת נח"ל. מרבית השירות עברה עליו כמפקד בהכשרות השונות, עם יציאה לפעילות מבצעית מדי פעם, לרוב באזור יהודה ושומרון.
טל השתחרר ביולי 23, אחרי חמש שנים של שירות משמעותי, וזמן קצר לאחר מכן טס יחד עם אימו לפרויקט התנדבות בטנזניה, סמוך להר הקלימנג'רו, לסייע בבנייה ושיפוץ של אחד הכפרים שם, ובעבודה חינוכית עם ילדי המקום. הם חזרו לאחר כחודש וטל נרשם לקורס פסיכומטרי במטרה לסיימו ולאחר מכן לצאת לטיול בעולם הגדול.
07/10
בשעה שש וחצי בבוקר בשבת, האזעקה הראשונה תופסת את טל בבית חברתו בכפר סבא. כמו ישראלים מתורגלים היטב, נכנסו למ"מד יחד עם משפחתה, ובתום האירוע מיהרו לחזור לישון. בשעה 8 בבוקר קיבל טל הודעה מחבר - "תקום, יש מלחמה".
"אני פותח את YNET ורואה את תמונות של רכבי המחבלים בשדרות, ומעיר גם את החברה שלי. בשעה 9 וחצי אני כבר מתחיל להבין את גודל האירוע, ונזכר שבעצם עוד אין לי שיבוץ למילואים ולמעשה אין לי לאן ללכת. אני מתקשר לדן ברכה, חבר מהקיבוץ שהיה איתי באותו צוות במסלול בשירות הסדיר, לבדוק האם הקפיצו אותו, והוא מספר שעוד לא, אך ביקשו להתכונן. אני נוסע לאסוף את אבא שלי מנתב"ג, אחרי שהיה אמור לעלות על טיסה באותו בוקר וממשיך לקיבוץ, מבלי לדעת מה הלאה.
בסוף אני מחליט לנסוע יחד עם דן (ברכה) למחסני החירום של החטיבה שלנו בנחשונים, ושם פונה אל המפקדים ומבקש להצטרף אליהם ולסייע בכל מה שניתן. אנחנו עוברים תהליכי חיול מקוצרים, ממשיכים לצאלים לעשות מטווחים, שם המג"ד מציע לי להיות קצין אש - הקצין שמתכלל ומפעיל את האש הגדודית: הפצצות, מסוקים, תותחנים, כדי שהמפקדים הבכירים יוכלו להתמקד בניהול הקרב. לרוב מדובר בהכשרה של כשלושה חודשים, ואני עברתי אותה ביומיים והצטרפתי לגדוד שכבר הגיע אל הישובים והקיבוצים.
השבוע הראשון הוא כאוס. עברנו בישובים, בית בית, ווידאנו שהם נקיים ממחבלים. התחלנו בנתיב העשרה, שם גר אחד מחברי הטובים מקורס הקצינים, שבמזל היה באילת באותה שבת, אך אימו נשארה שם להתמודד עם המחבלים שנכנסו לביתה. משם עברנו לבארי, שנראה כמו שדה קרב אכזרי. פגשתי שם חובש שטיפל בבחור שהיה צוער בקורס הקצינים עליו פיקדתי בבה"ד 1, ונהרג אחרי שהגיע לסייע בימים הראשונים. זה היה סוריאליסטי להיות בקיבוץ שכל כך דומה למעגן מיכאל, לישון בחדרים של צעירים כשבקיר מעלי יש חורים של כדורים וכתובות של "בית מזוכה". לראות את המראות הקשים האלו. וכל אותו הזמן אני לא מפסיק לקבל ידיעות על חברים וחיילים שפיקדתי עליהם שנהרגו, ואין ברירה אלא להמשיך ולתפקד.
לאחר מכן ישבנו קרוב לגבול, היכן שהיה אפשר, והרגשתי שאני מגשים הלכה למעשה את ההכשרה המקוצרת שלי בתור קצין אש, יושב על הקשר ומפעיל את כל התותחים הכבדים לעזה, תרתי משמע.
לפני הכניסה לעזה חזרתי קצת הביתה, שום דבר לא היה רגיל, אבל הרגשתי שאני צריך גם לתת לאמא שלי קצת זמן לנשום, בידיעה שגם אחי חייל בשירות סדיר ועתיד להיכנס לעזה.
הכניסה הקרקעית
כשנכנסו לבית חאנון בעזה, עברתי חוויה משמעותית של גילוי האמת, המאכזבת מאוד עבורי. למרות הכל, הייתי בטוח שיש בעזה אזרחים שהם לא חלק מהחמאס, ולא מעורבים בפעילות העוינת, ואז כמעט בכל בית שנכנסו מצאנו נשקים, מדים של חמאס לילדים, דגלים ומידע צבאי של חמאס, בדיוק כמו בספרים הצה"ליים.
להערכתי הלחימה המשמעותית היתה בכניסה השנייה שלנו לעזה, ולשמחתי התחושות והחששות שהיו לפני התבדו. היינו בטוחים שאנחנו הולכים להיתקל באויב חזק, כזה שמוכן לקראתנו ומסוגל להתנגד, אבל לא כך היה. יש לנו צבא חזק ומיומן והיתה לי הזכות להילחם יחד עם צוות שסמכתי עליו לגמרי.
אחד הסיפורים המעניינים היה במהלך מבצע באחד מבתי הספר של אונר"א. זה היה מבצע חטיבתי של שלושה גדודים, והגדוד שלי ישב מהצד הצפוני, לא ממש במרכז הלחימה. תוך כדי קיבלנו הודעה שיש באזור בית של פעיל קשר של החמאס, וביקשו שנלך לבדוק את הבית. שלחנו לשם צוות ומ"פ, ואחרי חמש דקות קראו לנו לבוא מהר, כי יש שם ממצאים. הגענו ומצאנו ציוד של שבויים ונעדרים, יחד עם סימנים למאבק. נשלחה לשם היחידה לאיתור נעדרים שתפקידה לאסוף את הממצאים ולהביא אותם לארץ להמשך בדיקות. בתום הבדיקות התגלה שהציוד אכן היה שייך לשלושה אנשים, אחד מהם חייל, אחד מיחידת הכוננות של ניר עוז ואחד שעוד לא פורסמה זהותו. זה היה אירוע מאוד מפתיע. לא פעם נשלחנו לבדוק כל מיני מקומות בתקווה למצוא סימנים לשבויים ונעדרים, והפעם מצאנו מבלי שתכננו או חיפשנו.
חלק גדול מהתקופה הזו גם שחר אחי וגם אני היינו בעזה, אבל בפועל לא התראינו במשך יותר משלושה חודשים. כשהיינו בפנים הצלחנו כמה פעמים לדבר באמצעות טלפונים צה"ליים, שיחות קצרות, רק לוודא שכל אחד מאיתנו בסדר.
161 ימים
סה"כ הייתי במילואים 161 ימים, יותר זמן כמילואמניק, מאשר באזרחות. מרגיש קצת כאילו שירתי למעשה חמש וחצי שנים.
השתחררתי סופית לפני כשבוע, בתחושות מעורבות. אני לא מרגיש שהמשימה הסתיימה, אבל כן יש בי לא מעט גאווה על מה שנעשה. חזרתי הביתה ברכבת, על מדים, ושמחתי לראות שהחיים ממשיכים, שבזכות הלחימה שלנו, שאר האזרחים במדינה ממשיכים בשגרה שלהם.
התקופה הזו לא דומה לשום דבר שעשיתי בחיים, גם לא לשירות הצבאי שקדם לה. יש לי לא מעט חברים שהיו כמוני במילואים כל התקופה הזו, וזה מאוד חיבר בינינו. אני חושב שקשה מאוד להסביר את התחושות והמחשבות שיש תוך כדי ואחרי שמגיעים הביתה. בשיחות עם שחר אחי אני מרגיש שעברנו חוויות דומות ולכן מסוגלים להזדהות ולהבין יותר אחד את השני.
שגרה?
מצד אחד, חזרתי לאותה נקודה שהייתי בה לפני. אני חוזר עכשיו ללמוד לפסיכומטרי, כמו שעשיתי עד המילואים, ומתכננן לצאת לטייל בהמשך, וזה משהו שעוזר לי להיאחז במציאות ולהתארגן חזרה. יחד עם זאת, איבדתי המון חברים וקרובים, ולא הצלחתי להגיע לאף לוויה. לפני כמה ימים הגעתי בפעם הראשונה לקבר של חייל שהכשרתי ונהרג, ואל המשפחה שלו, ומתכנן להגיע לעוד משפחות. יש לא מעט אנשים יקרים שהיו איתי בלב לאורך כל התקופה, ואינם איתנו עוד. אני מאחל החלמה מהירה לכל הפצועים ומקווה שכל החטופים והחטופות ישובו במהרה.
אחרי שירות צבאי ארוך אני סופסוף בקיבוץ, ולמרות שיש כבר הצעות לחזור, כרגע אני שמח להתעדכן במצב באמצעות החדשות, ולא במסגרת פעילות צבאית.
טל יקר,
תודה רבה על השיתוף, ועל השירות הארוך והמשמעותי שלך. מאחלות לך הצלחה במבחנים ושגרה אזרחית מהנה ככל הניתן.