מבעד לעדשת המצלמה
| ראיון עם אוליבר שטוץ - אומן השבוע, מתוך עלון 3337 מתאריך 5.4.2024 |
אוליבר שטוץ, נשוי לגיתית ואבא של ליב, ניל ויאן, עלה לארץ משווייץ בגיל 21, אך שורשיו של אוליבר בארץ. אימו, במקור מפרדס חנה, היגרה עם משפחתה לשווייץ כאשר היתה בת 11, וכאשר אוליבר הגיע לאותו הגיל, החלה לקחת אותו איתה לביקורים בישראל מדי שנה. אוליבר התאהב במקום ובמזג האוויר הנוח, וכבר בגיל 16 היה מוכן להגיע לארץ ולעשות עליה, הוריו התעקשו שילמד מקצוע לפני, וכך מצא עצמו עובד במשרד אדריכלות, לומד לשרטט תכניות, עם עפרון על הדף, ולא באמצעות התוכנות המתקדמות כמו שיש היום.
אוליבר הגיע לאולפן בקיבוץ, עשה שני אולפנים, ועבד תוך כדי בצורון, דגאון ואף בבית הקברות וגני הקקטוסים של אריק דיוויס, וכך יצר גם קשרים טובים עם משפחות מאמצות מגוונות.
בתום האולפן התגייס לשירות צבאי בנח"ל, בשנת 1996 יחד עם בני כיתת דולפין. כשסיים את השירות הצבאי רצה להגשים חלום ישן ללמוד צילום ואף התקבל ללימודים בבצלאל וגם בהדסה, אך באותו הזמן החלה מערכת היחסים שלו עם גיתית, לעתיד זוגתו ואם ילדיו, והוא החליט בשלב זה להישאר בקיבוץ ולוותר על הלימודים ועל ירושלים, ולא מתחרט על כך.
גנים אומנותיים
היצירה והאומנות היו קיימים בחייו של אוליבר מאז שהוא זוכר את עצמו. אימו היא גננת במקצועה וצלמת חובבת עד היום, והיא זו שהכירה לו את עולם הצילום, כאשר בגיל 14 קיבל ממנה את המצלמה הישנה שלה.
סבו מצד אחד היה נגר חובב, ומהצד השני יש שרשרת של מהנדסים, כך שאוליבר קיבל את כל הכישורים, וכאשר הלך ללמוד עיצוב תעשייתי בשנקר השלים את הפאזל.
אוליבר גדל בכפר קטן, שמזכיר לו את הקיבוץ, יחד עם אחותו, וזוכר כי מרבית הזמן שיחק עם לגו להנאתו, ומכאן התפתחה המשיכה לבנייה ויצירה.
ורסטיליות
אוליבר אוהב כל מה שקשור ליצירה, בן אם מדובר ברישום, צילום, עבודה בעץ, והכי אוהב למצוא דברים שאין להם כבר שימוש, ולהפוך אותם ליצירות חדשות ומרגשות.
ההשראה נמצאת בכל מקום, במיוחד בחפצים ומוצרים שכבר לא משתמשים בהם. כך למשל, קוצבי המים שהוחלפו למחשבים דיגיטליים הפכו למשחקים עבור הילדים, קרשים וחלקים שהיו מיועדים לנעילת ממ"ד למכוניות, מוצרים פסולים של פלסאון לרובוטים, חנוכיות, חיות ועוד ועוד.
מבעד לעדשה
הצילום משתנה בהתאם לתקופות החיים. בבית הספר למד איך לפתח פילם, צילם בשחור ולבן. בתור תלמיד אולפן צילם את חבריו ללימודים, ואת הנוף.
כחלק מעבודתו בגיל הרך לקח על עצמו גם את תפקיד הצלם, והמשיך לצילום ותיעוד אירועים קהילתיים וקיבוציים מגוונים, החליף את הצלמים המיתולוגיים של הקיבוץ כמו יהודה אלגרנטי ואלברטו צ'יזיק ז"ל.
"מעבר לשגרה, כל פעם שיש אירועים מעניינים כמו יציאה לשדה, שחזור יציאת מצרים סמוך לפסח או סתם פיתות בטאבון יודעים לקרוא לי. בגלל שאני עובד בבתי הילדים, הילדים כבר מכירים אותי, יש לנו מערכת יחסים, אני לא אדם זר אז הם מרגישים בנוח כשאני שם, ואני יכול להתקרב ולצלם אותם כשהם מתנהגים בטבעיות.
לפני שלוש שנים קניתי מצלמה חדשה ואז התרגשתי לצלם את השקיעות היפות בחוף. צילמתי כל יום שקיעה ולבסוף עשו מזה ויטרינה עם התיעוד של כל השקיעות, השתנות מזג האוויר, הנוף והאנשים לאורך השנה. אני ממשיך להגיע לים כל יום, הכלבים מכריחים אותי לצאת, וככה אני מגיע לים, נושם את האוויר המלוח, פוגש אנשים ומצלם.
אני גם אוהב לצלם פורטרטים של אנשים, וערכתי פרויקט של צילום אנשים בעבודתם, עברתי אצל כל השכנים שלי בסדנה, אנשי מלאכה כמוני, וצילמתי אותם.
לאחרונה קיבלתי מדוד שלי מצלמה שיש לה עדשה קבועה והיא מצלמת בשחור-לבן. זה משנה לגמרי את הפרספקטיבה, גם מבחינת משחקי האור והצל, וגם כי איתה אני נדרש להתקרב הרבה יותר אל מושא הצילום, משנה את הדינמיקה בינינו ואת התמונה."
ציונות
"החוויה שלי באולפן היתה מאוד טובה, ואני מרגיש שליחות להעביר את זה הלאה, ולכן אוהב לעבוד עם אולפניסטים בסדנה, אבל גם כשעבדתי איתם בפלסאון. חשוב לי שיכירו את התמונה הגדולה, מה עומד מאחורי העבודה שלהם, שלא ירגישו כמו עוד בורג חסר חשיבות.
הקיבוץ הוא הבית שלי, אוהב את העבודה שלי, את המקום, מזג האוויר והאנשים. לא רואה את עצמי חי בשום מקום אחר. גם עכשיו, עם המורכבות, המלחמה. לא פשוט להיות יהודי מחוץ לארץ, להיות בדילמות של רצון להגן על המדינה ולהיות דובר של הממשלה, כשאני לא מסכים עם הפעולות שלה. לפני שבוע פגשנו מישהו שהיה חייל קשור בשנות התשעים אצל אחות של גיתית, עדי בריימן. הוא חזר לארצות הברית ולמד שם רפואה, ועכשיו הגיע להתנדב באיכילוב. הוא סיפר שכשהתחילה המלחמה זה כל כך ערער אותו שלא הצליח לישון ולאכול, ועכשיו שהוא פה, הוא יותר רגוע, מרגיש משמעותי. כמו שלא קל לחיות בארץ, גם לא פשוט להיות רחוק מפה".
מבט קדימה
"היצירה שלי מתחלקת לתקופות, כל תקופה מביאה איתה את העשייה הייחודית שלה. עכשיו אני מחפש לי נושאים חדשים לצילום, מרגיש שמיציתי את החוף שלנו, יפה ככל שיהיה, נוסע פעם בשבוע לתל אביב לפגוש חברים, ומוצא עניין חדש בכל פעם".
"בסה"כ אני אוהב את מה שאני עושה גם בעבודה שלי בסדנה, משתדל תמיד להגיד כן, לעזור איפה שאני יכול, ולמצוא את האפיקים היצירתיים שלי בעבודה ומחוצה לה".