פרדיננד השור
| ראיון עם גדעון כנעני - אומן השבוע, מתוך עלון 3338 מתאריך 12.4.2024. כתבה: יעל לוי |
גדעון נולד במעגן מיכאל בשנת 1954 לחיה ודוד כנעני. אביהם של סתיו, עדן ונועם כנעני. נולד וחי כאן את רוב חייו.
"מעגן מיכאל זה הבית שלי. בית שאני שמח לחלוק אותו, להנות מהגודל והיופי שלו ביחד עם עוד אנשים מבלי שנלקח ממני דבר."
גדעון עבד בתחזוקת הקיטור 18 שנה, קיטור ישן שקיים משנת 84 ולמרות זאת עובד טוב בזכות הטיפול המסור בו. בכבאות עובד כבר 30 שנה בקירוב, וביחד עם סתיו בנו הם בכוננות תמידית, מוכנים לכל קריאה, לצאת לפעולה עם הכבאית הגדולה. "אני מרגיש שאני תורם לטובת מעגן מיכאל בכל מה שאני טוב בו". מספר גדעון.
התחלה
על אף שלא גדל בבית שיצרו וחינכו בו לאומנות, אהב אסתטיקה מאז שהיה ילד. בגיל הנעורים עבד בנגרייה, ובשעות אחר הצהריים היה מרתך במסגרייה הישנה שהיתה פתוחה לכולם והתאפשר לו להתנסות בפיסול באופן עצמאי.
"בלימודים לא הייתי מוצלח, אני דיסלקט וכותב עם שגיאות כתיב עד היום. אבל בפרויקט הגמר שלי בסוף י"ב יצרתי משהו שעוד לא היה קיים במעגן מיכאל. בנגרייה עבד אדם בשם לזר, הוא הגיע לקיבוץ להשתקם לאחר ריצוי עונש של 12 שנה בכלא, והיה אומן פורניר מדהים. לזר הדריך אותי להכין שולחן שח למועדון השח, שולחן יפיפה מצופה כולו פורניר עם עיטורי חיות ופרחים, שזכור עד היום לאוכלוסייה המבוגרת בקיבוץ. השולחן היה אטרקציה במשך 10 שנים והיו עליו קרבות לא נורמליים.
תמיד נמשכתי אל תחום הפיסול והיתה בי יראת כבוד לפסלים. פיסלתי כל חיי, תוך כדי העבודה בקיטור ובכבאות, ואת הפסלים הללו אני מציב באזורים מרכזיים שהציבור נמצא בו, כדי לעשות יפה לכלל".
איך עושים נכון
"בגיל 50 יצאתי פעם ראשונה ללימודים. למדתי 4 שנים פיסול בבית ספר 'בסיס' אצל קבוצת מורים ליטאית, בעלי ידע רב בכל תחומי האומנות - פיסול, ציור, רישום קליגרפיה ועוד. שם למדתי מן היסוד 'איך עושים נכון'. ראש בית הספר, שגם היה ממקימיו, דוד זונדלביץ', היה חכם גדול והשפיע עליי מאוד. אני שמח שהצלחתי ללמוד ממנו ולהקשיב לעצותיו.
כשסיימתי את לימודיי ב'בסיס' המשכתי ללימודי התמקצעות בפיסול בשעווה, חומר ביניים איתו מכינים את הדגמים לפני יציקת ברונזה. סה"כ היו אלו 6 שנים אינטנסיביות של חקר - למדתי המון טכניקות ובעיקר איך לצאת מרעיון אל צורה (סקיצה), ומשם אל דגם, ואז אל התהליך הפיסולי הארוך. שום שלב בתהליך אינו מובן מאליו. כשאני יוצר יש מאין, משהו שאף פעם לא עשו לפניי, תמיד קיים אתגר. לרוב אני איעזר בחברי אייל טייב שתמיד ימצא את הדרך לפתרון.
אני יכול לומר בביטחון מלא שכל אדם רצוי שייעזר בחייו בטיפול פסיכולוגי, ואם אין לו את היכולת, כדאי לו שישתמש בכלי שנקרא אומנות. האומנות, כמו הפסיכולוגיה, עוזרת לאדם להיות טוב יותר.
חשוב לי להמשיך להתפתח וללמוד. אני ממשיך ללמוד אצל אותו המורה כבר 15 שנה, ובנוסף ביחד עם אייל טייב אנחנו לומדים אצל אורי איילון נפחות פעם בשבוע".
כל הפלגה מתחילה בשיחה במרפסת
"כל הפסלים המשמעותיים שיצרתי, לקחו ימים ושעות. הרצון להגיד את מה שיש לי לעולם, להשאיר בו משהו, הוא הדלק שממלא את המצברים ומחזיק את האנרגיה של היצירה, ומאפשר להגיע לקו, ולעבוד בטווח זמן כל כך ארוך.
את פסל השוורים שמהדר את הכניסה לשכונת רסקו, פיסלתי בעקבות לימוד פרק בתנ"ך, סיפורה של בת יפתח, סיפור על אגו גברי שלא מוכן להתפשר בשום מחיר. ברגע שהבנתי שהאגו זה הסיפור שאני רוצה לפסל, ניצתה האנרגיה להתחיל את התהליך.
כל התהליך הארוך של הפיסול מתחיל במחשבה, כמו שכל הפלגה מתחילה במרפסת בשיחה עם חברים".
אלף אוהל, בית זה בית, גימל זאת גבורה
"במהלך הלימודים, כחלק מלימוד מעמיק של גיבוש רעיון, קיבלנו פרויקט שארך שנתיים, בעקבותיו יצרתי את הפסל "גימל" שבעבר עמד מעל המועדונים, כיום אתר בניית שכונת מעגנים. הגימל מסמל עבורי את הלינה המשותפת, תקופה בה נדרשנו להיות ילדים-גברים, להתגייס ולעבוד איפה שצריך באלפי 'גיוסים' כל השבוע, לצד החיים ביחד בכוללת. ה'גימל' הזאת מתקדמת בכל מחיר, כי זה מה שדרש אז המצב בקיבוץ וזה מה שהיה צריך לעשות. במבט מלפנים אל הפסל, נדמית צורת אישה/ילדה שסוחבת על הכתף שלה סל קטן ובו סיפור חייה. הסל בנוי מחוט ברזל בו שזור צרור מילים חשוף ואישי, שמייצג את כל מה שהסתרנו כילדים החיים בכוללת בכוננית ליד המיטה, לצד החפצים שכולם יכלו לראות. מילים כמו 'פחד', 'אהבה', 'כואב לי', 'אמא', מסתתרות בתוך הסל ומספרות את הסיפור שלא סיפרנו, כי נדרשנו להיות גיבורים.
התגייסתי באמצע מלחמת יום כיפור לתקופת שירות משמעותית. הרושם של המלחמה טבוע בי חזק, וממנו יצרתי שני פסלים גדולים שנמצאים בקיבוץ, ומספרים על מצבים אישיים של חיילינו – "רגע האמת" ו"הבלימה".
איך יסתיים המסע
"הפסל שנמצא מחוץ לקיטור מספר את סיפורם של הימאים שעושים דרכם בסערות האוקיינוסים, בחוסר ודאות מול הטבע העצום, ותמיד נושאים איתם תפילה שהמסע יעבור בשלום. הם וספינתם, כעלה נידף ברוח, כקליפת אגוז על המים. אף פעם לא מובן מאליו איך יסתיים המסע שלהם.
ב-2010 נקראנו, אני וסתיו עם הכבאית הגדולה, לצאת ולעזור לכבות את השריפה בכרמל - להציל כמה יער שאנחנו יכולים, תוך כדי מילוי משימות מזדמנות - הבאת מים במשך 4 ימים ל-60 פרות שלא ימותו בצמא, הצלת תחנת דלק שליד ניר עציון, הצלת הישוב בהר יללת התנים ועוד.
מראה הרוח המזרחית העזה המלהיבה את האש בעלוות העצים בצבעים בוהקים, מול גזעים שעומדים חסונים, המראה של קיבוץ בית אורן שהתבשל על ההר בעשן, הביאו אותי להבנה שאני נמצא במעמד תנ"כי. והפעם לא בגלבוע, אלא בכרמל. ארבעים איש מתו, ואני כדוד, שואל את עצמי איך זה קרה? בפסל 'קינת דוד' שפיסלתי בעקבות השריפה, פסל ברונזה המתאר עץ נשרף ברוח חזקה, מופיעות האותיות א.י.ך. – ומתכתבות עם זעקתו של דוד אל אלוהים, אל עצמו, אל אנשיו- 'איך נפלו גיבורים?
פרדיננד מוכן לפעולה
"בתחילת יוני נפתחת תערוכה קבוצתית בגלריית עמיעד ביפו-תל אביב, בה אציג את פסליי. לצד העבודות, התבקשנו כקבוצה גם להתייחס ל-7 באוקטובר. כל אמן התבקש לייצר מדלייה (פורמט מוכתב מראש) המתייחסת לאותו יום. יצרתי מדלייה עליה אוהל מחורר מכדורים (עשוי מחבית שהגיעה ממטווח) ובו תקועה יתד ברזל חזקה לזכר נרצחי הנובה. בשתי מדליות נוספות פיסלתי את השופל ש'חדר את הבתולים' של מדינת ישראל. בצד השני של המדליה מוטבע ה- AGAIN, שלא חשבנו שיגיע.
בימים אלו אני עובד על פסל גדול עשוי כבלים של ברזל, שעתידים להתעצב לכדי ברבור אופטימי שעף לשמיים.
אני חש כמו פרדיננד השור שמצד אחד יודע להילחם, יודע לכבות שריפות, חזק ובעל תושייה, ומצד שני פרדינדד השור העדין שלא רוצה להילחם, אוהב לשבת עם חברים, להיות איש חברה, שמח ועליז. אני יודע לעבור בין השניים, ויודע שפרדיננד האחד יחכה בצד לצאת לפעולה, כשפרדיננד השני יסיים את מה שהוא צריך לעשות".
אני מודה לגדעון שסיפר לי אודות הרעיונות העומדים מאחורי כמה מפסליו, מודה לו על כך שהוא משקיע באומנות יקרה זו עבור כולנו, ומוסיף תוכן ורוח אל המרחב הציבורי שלנו.
מוזמנים לקחת לכם בוקר נעים או אחר הצהריים אביבי, ולהתהלך בעקבות הפסלים והסיפורים, שחלקם מספרים את הסיפור של כולנו כחברה במדינה הזו.