(מתוך עלון 3340 מתאריך 3.5.2024)
לקראת ערב יום השואה אבקש להציג סקירה כללית בהוצאת יד ושם, ביה"ס המרכזי להוראת השואה (בלי להיכנס לנושא הפסיכולוגי-נפשי).
פתחו את השער
"שומר המחנה שבא לפתוח את השער אמר: אתם חופשיים ויכולים לצאת. נעלמו כל השומרים עם הכלבים שנהגו לעמוד בפינה – הכול נעלם כלא היה. זה היה אחד הניסים! הרוסים נכנסו ואנחנו היינו במצב כזה שאף אחד לא זז, אף אחד לא יצא. לא צחקנו, לא שמחנו, היינו אדישים – ובאו הרוסים. בא גנרל אחד, הוא היה יהודי. הוא אמר לנו שהוא מאושר מאוד [מפני] שזה המחנה הראשון שהוא מוצא בו אנשים שעודם בחיים. הוא התחיל לבכות ואנחנו לא."
ניצולי שואה, דור שני
בשנות ה-80 החלו בוגרים צעירים בני ניצולים ששרדו ברדיפות הנאצים, להגיע לכלל הכרה בזהות משותפת. למרות היותם קבוצה הטרוגנית מבחינה חברתית, יש לאותם בני ניצולים מכנה משותף או קשר משותף של מורשת משפחתית הרוסה. בני ניצולים שנולדו אחרי השחרור באים מרקע דתי שונה זה משל זה, והם שונים אלה מאלה בגישותיהם הפוליטיות, במעמדם החברתי והכלכלי ובהשכלתם. למרות שנסיבות הישרדותם שונות, סבלו כל הוריהם סבל איום ונורא באובדן קהילותיהם, משפחותיהם וזהותם. בין שניצולים נהגו לדבר על הדה-הומניזציה ביחס אליהם ועל מכאובם, ובין ששתקו ולא דיברו על כך, השתקפו הדברים בתהליך החיברות של ילדיהם.
צמיחת המודעות של הדור השני ובעקבותיה התפתחותה של קבוצה בעלת סימני היכר מזהים, מקורה בתנועת "שורשים" בארצות הברית באמצע שנות ה-70, ובאירופה, שבה האנטישמיות גלויה יותר, בשנות ה-80.
בעת הפעילות החברתית, הדתית והפוליטית של סוף שנות ה-60 וראשית שנות ה-70, כמה סטודנטים יהודים לתואר שני בארצות הברית החלו לבדוק את המשמעות של היותם בני ניצולים. הם סיפרו איש לרעהו על מערכות היחסים עם הוריהם, על השקפת עולמם כילדי ניצולים, ועל ההבדל בין ראיית העולם שלהם ובין ראיית העולם של בני גילם היהודים בארה"ב שאינם בנים לניצולים. הדיונים הראשונים הללו הופיעו בכתב-העת היהודי Response, המשמש בימה להשקפות יהודיות שאינן מקובלות ורווחות. הם היו השראה לעובדת הסוציאלית והפסיכיאטרית בלה סווראן וכן לסופרת אווה פוגלמן, להקים קבוצות מודעות לבני ניצולי שואה. ללא תלות ביוזמה ההיא, שיכנעו חברי ארגון מורדי גטו ורשה בארצות הברית את ילדיהם להקים את ארגון בני הדור השני. בעלי מקצועות בריאות הנפש בניו יורק אירגנו את הקבוצה למחקר פסיכואנליטי על השפעות השואה על בני הדור השני. תחילה לא עוררו מאמצי הקבוצות הללו ופועלן שימת לב מרובה, עד שזכו בתהודה בכל ארצות הברית הודות למאמרה של הלן אפשטין "יורשים לשואה", שהתפרסם ב-19 ביוני 1977 ב"ניו-יורק טיימס". מאמצים של אנשים מהשורה הקלו על בני הניצולים להיפגש איש עם רעהו, ובכך להקטין את תחושת הבדידות ולהגדיל את משקל כוחם בהשגת יעדים פוליטיים, חינוכיים ופסיכולוגיים, ובפעולות הנצחה ויצירתיות. בנובמבר 1979 נערכה הועידה הראשונה של ילדי ניצולי השואה בחסות "זכור", מרכז חקר השואה של המרכז היהודי הארצי להכשרה ולמנהיגות (Call; National Jewish Center For Learning and Leadership). יותר מ-600 בני ניצולים השתתפו בועידה, ובעקבותיה קמו קבוצות ברחבי הארצות הברית.
במפגש העולמי של ניצולי שואה בירושלים ב-1981 הצטרפו מאות בני ניצולים להוריהם והתחייבו להנציח, לעבוד, ולחנך כדי למנוע בעתיד השמדת עם. להגשמת היעדים ההם נוסדה הרשת הבין-לאומית של בני הניצולים. מאז 1981 הצטרפו בני הדור השני לניצולים למפגשים למיניהם, וקיימו ועידות בין-לאומיות.
בני הדור השני תרמו למחקר ההיסטוריה של חורבן חיי היהדות באירופה לפני המלחמה ושל השואה עצמה; הם תרמו להחייאת המוסיקה, הספרות ותיאטרון היידיש, לחינוך הדורות שאחרי השואה, לבדיקת השפעת השואה על הניצולים ומשפחותיהם באמצעות מחקר פסיכולוגי-חברתי; הם יצרו יצירות אמנות, תיאטרון, ספרות בדיונית ושירה. בפעילותם הפוליטית תרמו להעמיד נאצים לדין, למאבק לזכויות האדם, לשדולה להוראת השואה בבבתי הספר וכן סייעו ליהודים בארצות מצוקה - ברית המועצות, אתיופיה ומדינות ערב. הם נאבקו עם הגזענות והרדיפות בכלל, באנטישמיות והרוויזיונים של השואה המנסים להכחישה או להמעיט מחשיבותה ומשמעותה.
זהות הדור השני ופעילותו התעוררו גם באירופה ובישראל. באירופה עודד היעדר חוסן קהילתי את ההתקדמות מהכחשה והתעלמות לביטוי חופשי של רגשות.
כמה יסודות בדינמיקה של משפחות הניצולים חורגים מעבר לגבולות של מדינה כלשהי והם משותפים למשפחות ניצולים בכל הארצות. לעומת זאת, ההתבגרות במדינות שונות נושאת עמה השפעות שונות. בני ניצולים שגדלו בישראל לא חשו בדידות וניכור מבני גילם כפי שחשו רבים מילדי הניצולים באירופה ובארצות הברית. ישראלים בני ניצולים, לא בהכרח חווים איפוא עימותים ביחס לזהות יהודית בדומה למה שחווים אחיהם בגולה. אצל בני ניצולים בישראל הזדהות עם הסבל והשכול שהיו מנת חלקם של הוריהם, עלולה להרחיק אותם מהחברה שלהם, בעוד שבארצות הברית ובאירופה התוצאה יכולה להיות צמצום הבידוד ושיפור הכבוד העצמי.
הדור השני עזר לניצולים רבים להשתחרר מאי יכולתם להתמודד עם זכרונותיהם, ובכך איפשר לעצמו להזדהות עם ההורים ועם חורבן יהדות אירופה ולנתב את ההזדהות הזאת לפעילות ותכנון יצירתיים מבחינה חברתית, אשר מנציחים את ההמשכיות היהודית.
למסור לדורות הבאים את לקחי חיינו המיוסרים
"אנחנו, דור ניצולי השואה, הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: 'אני זוכר את מה שאירע בשואה'. יוותרו רק ספרי זכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.
באביב 1945 נדמו קולות וזוועות מלחמת העולם השנייה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו ברחבי תבל.
[...] מהר הזיכרון בירושלים יוצאת לעולם קריאתו של הלל הזקן: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, ואידך זיל גמור!
זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים".
הערה: יש בנושא זה ספרות ענפה, כמו של דוד גרוסמן וחנה יבלונקה וכן שירים של שלמה ארצי ויהודה פוליקר ועוד רבים.