| גלי שוקרון |
(מתוך עלון 3339 מתאריך 22.4.2024)
נגה, מנהלת את האולפן, מחליפה את ספיר ברקאי באופן זמני עם יציאתה של זו לחופשת לידה. היא משתפת כי האפשרות לעבודה עם צוות מסור של מדריכים מהקיבוץ וכן צוות המורות הוותיק גרמה לה להיעתר לבקשה. וכמובן, שאי אפשר שלא להיזכר במורשת המשפחתית, אביה של נגה, ירון רם, אשר ניהל בעצמו את האולפן תקופה ארוכה.
"משהו בזיכרון של אבא שראה את העבודה הזו כשליחות, נשאר אצלי. הציונות היא בדמו והוא היה מאוד טוטאלי ומסור לעבודה הזו."
מי מגיע היום לאולפן?
האולפן הנוכחי כולל 60 תלמידים מכל העולם, והחיבורים שלהם לדת היהודית ולמדינה מגוונים ונמצאים על ספקטרום רחב. אולפניסט אחד הגיע מארגנטינה וזוהי הפעם הראשונה שלו בארץ, יש כאלו שהוריהם ישראלים עם משפחה בארץ והם מרבים לבקר פה, נכד של גיבור מלחמת יום כיפור, וכזו שיש לסבתא שלה תמונה עם בן גוריון. יש קבוצה שהגיעה מדרום אפריקה, מדינה שבנוסף לכך שהיחס שלה לישראל בעייתי, גם המצב של המדינה לא טוב עם בעיות כלכליות, שלטוניות ועוד.
איך מלמדים מלחמה?
האולפן הזה התחיל בפברואר, כך שכל מי שהגיע לכאן הכיר את המצב במדינה. במהלך התקופה האחרונה מעט מאוד הורים של אולפניסטים התקשרו בדאגה, ואני חושבת שיש משהו בעובדה שהם צעירים, שהופך את היחס של האולפניסטים עצמם למצב הביטחוני לפחות חושש. אנחנו נערכים לכל האפשרויות ומגיבים לשינויים בהתאם. בתחילת האולפן עשינו תרגיל חירום של ירידה למקלטים, והמורות מדברות על נושאי אקטואליה במסגרת שעורי העברית. בלילה הדרמטי של מתקפת הטילים מאיראן, האולפניסטים היו מאוד נסערים ונשארו ערים כל הלילה לראות היירוטים. אז גם פתחנו קבוצה לשלוח הודעות הרגעה להורים. יש כאלו שזה דווקא מעורר בהם מוטיבציה להישאר, להתגייס ולתרום, ויש כאלו שזה מעורר בהם חששות. ישנם אולפניסטים שזהו המחזור השני שלהם באולפן, וכאלו שמחכים לסיומו כדי להשלים את תהליך העלייה. יהיה מעניין לשמוע אותם בסוף, איך הם הגיעו ועם מה הם יוצאים אחרי החוויה הזו.
עדיין מרגש
"אני רואה את ההתרגשות של חברי הקיבוץ מהאולפן, מהמפעל הציוני הזה, בוודאי מכאלו שהיו באולפן בעבר. ישנו גם ערך מוסף משמעותי כאשר האולפניסטים עובדים במקומות בהם מקבלים אותם בברכה ומתייחסים אליהם בצורה טובה וחמה. חשוב גם לציין את כל המשפחות המאמצות שפותחות את ביתן ואת ליבן עבור האולפניסטים. העובדה שצעירים יהודים ממשיכים לבוא, ושאנחנו מהווים עבורם ועבור משפחתם מעין כרטיס ביקור של מדינת ישראל מאוד מרגש.
ברמה האישית אני מתרגשת במיוחד מכאלו שבחרו לעשות עליה ולהתגייס לצבא, בעיני זוהי הנתינה והדרך האולטימטיבית להשתלבות בחברה הישראלית.
לב שבור ונחמה
העצב והדאגה לחטופים וממצב המדינה והמלחמה הולכים איתי לכל מקום, ואני לא תמיד מצליחה להסביר לאולפניסטים במילים כמה אני עצובה ושבורת לב. העובדה שצעירים יהודים עוזבים את ביתם, מקבלים את ברכת הוריהם ועולים לארץ, מרגיש לי כמו חיזוק עצום לעם היהודי בארץ, וזה מדהים ולא מובן מאליו בכלל".